התשובה למשבר האנרגיה: להפוך כל גג לתחנת כוח

העולם מביט בחרדה לעבר מצר הורמוז, אותו עורק חיים צר, המנקז אליו בזמנים כתיקונם כרבע מאספקת הנפט והגז הגלובלית, וכיום הוא חסום. באותו זמן, ישראל חווה שקט חלקי, המבטיח לה יציבות במחירי הגז ותעריפי החשמל. זה אינו מובן מאליו. 

חסימת המצר על ידי איראן אינה תמרון צבאי או איום גיאופוליטי רגיל; זהו "יום הדין" של כלכלת האנרגיה המודרנית. מדובר באירוע המאלץ מדינות ענק לשנות סדרי עולם בסיסיים ולנקוט בצעדים דרסטיים כדי לשרוד את המחסור המשתק במשאבים.

ברחבי הגלובוס, המשבר תורגם להנחיות חירום יומיומיות: מאירופה, המגבילה את התאורה ברחובות ובשלטי החוצות, דרך יפן, הקוראת לאזרחים לצמצם במיזוג האוויר, ועד אוסטרליה, המורידה מחירים בתחבורה הציבורית כדי להשבית רכבים פרטיים.

המראות של ערים חשוכות חלקית ממחישים את עומק התלות העולמית בנתיבי אספקה מאוימים.

מצר הורמוז. צילום: Ali Khodabakhsh. אושר לשימוש חופשי במסגרת Creative commons

לעומת המציאות המטלטלת הזו, המצב במשק הגז והחשמל בישראל נראה כמעט כנס של תכנון אסטרטגי. למרות שישראל נמצאת במזרח התיכון ומעורבת ישירות במלחמה, תעריפי החשמל המקומיים לא עלו, ולא עומדים לעלות בחודשים הקרובים.

היציבות הזאת נובעת מהחלטה אסטרטגית היסטורית: מתווה הגז. פיתוח מאגרי הגז הטבעי העניק לנו יתרונות, שרוב המדינות המפותחות יכולות רק להתקנא בהם.

בזכותו, ישראל נהנית ממחיר גז קבוע ותחרותי, המנותק מהתנודות הפראיות של השוק העולמי, ומעצמאות בייצור הגז, שאינה תלויה במכליות, העוברות בצווארי בקבוק ימיים, כמו מצר הורמוז.

היכולת להפעיל את תחנות הכוח שלנו ממשאב מקומי היא הערובה החזקה ביותר לחוסן הכלכלי ולביטחון האנרגטי הנוכחי שלנו.

פרופסור משה תשובה, המשנה לנשיא המכללה האקדמית להנדסה אפקה. צילום: דוברות המכללה

עם זאת, אסור שהשקט היחסי יוביל לשאננות, או לעיוורון, מול המגמות העולמיות. למרות העוצמה שבגז, לפי נתוני מכון המחקר אמבר, ישראל היא מדינה האיטית ביותר ב-OECD במעבר לאנרגיות מתחדשות.

הפיגור הזה אינו רק בעיה של הגנת הסביבה, אלא פער אסטרטגי מסוכן. השימוש בגז מקומי יוצר תלות במתקני תשתית ספורים, החשופים לאיומים ביטחוניים, כפי שכבר נוכחנו בזמן המלחמה הקודמת עם איראן, כאשר מאגרי הגז הושבתו.

כדי להבטיח את יציבות המשק גם בעשור הבא, עלינו למנף את נכס הגז, כדי לעבור לשלב הבא: גיוון סל האנרגיה וביזוריות מלאה של הייצור.

המעבר המסיבי לייצור חשמל בטכנולוגיה פוטו-וולטאית (פאנלים סולאריים) הוא מודל של Win-Win-Win עבור ישראל. ראשית, אם המעבר יתבצע, יהיה מדובר בניצחון סביבתי: פחות זיהום ויותר אנרגיה מתחדשת ונקייה.

מאגר הגז הטבעי לווייתן. צילום: אמיר בן דוד

שנית, זה יהיה ניצחון כלכלי: השמש היא משאב חינמי, המגן על הצרכן מפני קפיצות מחירים עולמיות, ומפחית את הסיכונים הכרוכים בתנודות בשוק האנרגיה. שלישית, והחשוב מכל, זהו ניצחון ביטחוני מובהק.

העתיד טמון ביצירת "מיקרו-רשתות" מקומיות (מיקרו-גרידים) על בסיס אנרגיית השמש. על ידי הפיכת כל גג, מבנה ציבור ושטח חקלאי לתחנת כוח עצמאית עם יכולות אגירה מתקדמות, נייצר ביזור, שימנע התפתחות של "צווארי בקבוק".

בעוד שפגיעה בתשתית ארצית מרכזית עלולה להחשיך אזורים שלמים, הביזור מבטיח שכל שכונה, בית חולים או מפעל יוכלו להמשיך לתפקד כ"אי אנרגטי" עצמאי, גם בתרחישי קיצון.

השילוב בין העצמאות והמחיר היציב שהעניק לנו הגז, לבין החוסן שבביזור הסולארי, הוא שיבטיח שישראל תישאר עמידה, מוארת ובטוחה בכל סערה גיאופוליטית עתידית.

פרופסור משה תשובה הוא משנה לנשיא המכללה האקדמית אפקה להנדסה בת"א ויו"ר ענף האנרגיה בלשכת המנהדסים. בעבר שימש כנשיא האגודה לאנרגיה מתחדשת