הרעב לחשמל דוחף מפעלים וקהילות להקים מערכות מקומיות לאגירת אנרגיה

צריכת החשמל הגלובלית מזנקת ובעולם יש מירוץ אחר כל מגה-וואט פנוי. המעבר לייצור חשמל ממקורות אנרגיה מתחדשים ונקיים - הרוח והשמש - צובר תנופה, ואיתו גדל הצורך באגירת אנרגיה ("אגירת חשמל").

רוב האגירה מתבצעת כיום בסוללות ענקיות. אבל ברשתות החשמל המקומיות, מתחת לרדאר של הפרסום והרגולציה, מתפתח שוק מקביל של סוללות אגירה צנועות יותר, שמספקות חיסכון רב בעלויות. 

בשנים האחרונות יש יותר ויותר התארגנויות בשם "מיקרוגרידים" - בתי חולים, בתי ספר, בסיסי צבא, מרכזים מסחריים ושכונות, הבונים לעצמם רשת מקומית לאספקת החשמל, במטרה לעצור את הטיפוס המתמיד בתעריפי החשמל לצרכנים. 

זה מתרחש, למשל, במדינת וירג'יניה בארצות הברית, שנחשבת כיום ל"בירת חוות השרתים" העולמית, וה"חוות" הללו זוללות שם כל ואט פנוי. העומס החריג ברשת דוחף קואופרטיבים וחברות חשמל מקומיות לחפש פתרונות מהירים.

תאגיד "בלו רידג'", למשל, המשרת צרכנים כפריים ועירוניים, יחנוך הקיץ מערך של חמש סוללות אגירה ציבוריות, בהספק צנוע של כחמש מגה-וואט כל אחת.

מטרת המהלך מבוססת על הגיון כלכלי פשוט: לאגור אנרגיה בשעות שבהן השמש והרוח מייצרות חשמל זול בשפע, ולהזרים אותו בחזרה לרשת בשעות שיא הביקוש. החיסכון המצטבר לציבור נאמד בכ-100 מיליון דולר במשך 20 שנות הפרויקט.

הקסם שבפתרונות הללו נמצא במהירות שלהם. פרויקטים גדולים של הקמת תשתית דורשים שנים של הליכי תכנון, הפקעות שטח ומאבקים מקומיים. ואילו סוללה מקומית דורשת שטח זעיר ויכולה לעבור להפעלה מסחרית בתוך שנה וחצי-שנתיים.

המגמה המבוזרת הזו צוברת תאוצה גם מחוץ לארה"ב. בסין, יצרנית הסוללות הגדולה בעולם, התקנת מערכות אגירה מקומיות הפכה לסטנדרט תכנוני במפעלים ובנייני משרדים, כדי להפחית את עלויות תעריפי שעות העומס ולהבטיח רציפות תפקודית.

באירופה, הזינוק בביקוש לחשמל עבור מתקני בינה מלאכותית, לצד עודפי ייצור של אנרגיות רוח ושמש, דוחפים מדינות לחייב שילוב טכנולוגיות אגירה בכל פרויקט ייצור חדש.

ישראל נמצאת בפיגור עמוק אחרי כל המדינות המפותחות במעבר לאנרגיות מתחדשות, אבל היא מהמובילות בעולם בהטמעת מערכות אגירה. רשות החשמל נוטה כיום לאשר הקמת שדות סולאריים רק לצד מתקני אגירה, כדי למקסם את ניצול החשמל הסולארי.

המיקרוגרידים וסוללות האגירה הקטנות מוכיחים כי הפתרון לא חייב להמתין לחברות התשתית הממשלתיות. מפעלים, רשויות מקומיות וחקלאים יכולים לייצר מיקרו-רשתות עצמאיות למחצה, המספקות אמינות אנרגטית עדיפה במחיר משתלם.

הסוללה הראשונה הומצאה בידי אלסנדרו וולטה בשנת 1800. מאז, רוב טכנולוגיות אגירת האנרגיה נשענו באופן בלעדי על מתקני שאיבת מים (אגירה שאובה) הדורשים תוואי שטח ייחודי והשקעות עתק.

אבל כיום, בזכות צניחה של כ-80% במחירי סוללות הליתיום-יון בעשור האחרון, האגירה המקומית והגמישה הפכה לנגישה. במעבר לעידן של עולם מחושמל ושל חשמל נקי יותר, מתברר כי מי שזז מהר ובאופן חכם, ינצח, לרוב, את הגדול והמסורבל.