סקר מחירי הגז הביתי בתל אביב: מי עוקץ אתכם במאות שקל בשנה?

אנחנו נמצאים בשנת 2026, האנושות מפלרטטת עם היתוך גרעיני וסוללות אגירה ביתיות, אבל בבואו לבשל חביתה, הצרכן הישראלי עדיין מוצא את עצמו שבוי בידיהן של חברות גז ותיקות שגובות מחירים ללא שום הצדקה כלכלית נראית לעין. משרד האנרגיה והתשתיות השיק לפני כחודש תוכנית לאומית להגברת התחרות בשוק הגז הפחמימני המעובה (גפ"ם), והסקר החודשי הראשון, המתמקד בתל אביב-יפו, מציג תמונת מצב עגומה של פערי מחירים המגיעים למאות שקל בשנה למשפחה. הנתונים מבוססים על דיווחי החברות עצמן, והם מוכיחים כי חוסר המודעות הצרכנית וחוסר שקיפות היסטורי בענף פשוט עולים לנו ביוקר.

בחינת הנתונים הגולמיים מגלה כי במערכות של מרכזיות מכלים, הפער בין הספק הזול ליקר ביותר מגיע ל-126 שקל לחשבונית דו-חודשית, המצטברים לכדי 760 שקל בשנה. חברת אינטרנשיונל גרין-גז ישראל מובילה כספק הזול ביותר עם ממוצע של 100 שקל בלבד לחשבונית, כשאחריה ניצבות גזגל ואטלנטיס גז עם 101 שקל. מנגד, חברת דורגז החדשה קוטפת את תואר היקרנית בקטגוריה זו עם חשבונית ממוצעת של 226 שקל. במרכזיות של מיכלים נייחים התמונה דומה, כאשר דלק גז היא הזולה ביותר עם 84 שקל לחשבונית דו-חודשית, ואילו פזגז ואמישראגז מייקרות את השירות ל-151 שקל, פער המסתכם בכ-400 שקל בשנה.

האנומליה הופכת זועקת עוד יותר כשצוללים למיכלי הגז הניידים, אלו שרבים מאיתנו רואים בחצרות או במרפסות. במיכל של 12 ק"ג, פער המחירים חוצה את רף 100 האחוזים. חברת דלק גז מציעה מיכל בודד ב-90 שקלים, בעוד פזגז דורשת עבור אותו המוצר בדיוק 210 שקלים, וסופרגז פאוור לא רחוקה ממנה עם 209 שקלים. במיכלי ה-48 ק"ג הגדולים הפער כבר מזנק ל-271 שקלים, כאשר דלק גז גובה 340 שקל לעומת סופרגז פאוור שמגיעה למחיר שיא של 611 שקל למיכל יחיד.

שר האנרגיה והתשתיות, אלי כהן, הבהיר כי פרסום סקר המחירים הנוכחי הוא חלק מתוכנית מקיפה להסרת חסמים וביצוע תיקונים מבניים במשק הגז הביתי. לדבריו, התוכנית תגדיל את השקיפות ותהפוך את המעבר בין הספקים למהיר ופשוט. המטרה המרכזית היא להפעיל לחץ תחרותי ישיר על החברות דרך חשיפת הנתונים, ולאפשר לצרכנים לבצע השוואת מחירים קלה ומהירה שתפרק את חסמי המעבר הדרקוניים שאפיינו את הענף במשך עשורים.

כדי להבין את גודל האבסורד, כדאי לחזור לבסיס הטכנולוגי וההיסטורי של הגפ"ם. המוצר, שהוא תערובת של גזים פחמימניים (בעיקר פרופאן ובוטאן), התגלה כבר בשנת 1910 על ידי ד"ר וולטר סנלינג כרכיב נדיף בבנזין, והפך לפתרון אנרגיה זמין, יעיל ונקי יחסית למשקי בית בכל העולם. מדובר במוצר צריכה מובהק – ואין הבדל באיכות הגז בין חברה זולה לחברה יקרה. הגז הוא אותו הגז, מה שהופך את פערי המחירים המטורפים בישראל לבלתי ניתנים להסבר תפעולי או מקצועי, אלא שיווקי בלבד.

במבט גלובלי, שוקי האנרגיה מתייחסים לגז הביתי בצורה שונה לחלוטין. בארצות הברית ובאירופה, שם רשתות הגז הטבעי מפותחות בהרבה ומגיעות ישירות לבתים, הגפ"ם משמש בעיקר אזורים כפריים ומרוחקים, והשוק שם מאופיין בתחרותיות עזה של חברות הפצה קטנות או ברגולציה קשוחה שמונעת רווחי יתר על מוצר בסיסי.

במדינות כמו הודו וסין, הממשלות רואות בגז הביתי כלי חברתי ממדרגה ראשונה לצמצום זיהום האוויר בתוך הבתים, שנגרם משריפת עץ או פחם (בעיקר בהודו). למשל מומבאי השיקה תוכניות סובסידיה ממשלתיות עצומות ומנהלת את מחירי המכלים באופן דיגיטלי, שקוף ומפוקח, תוך הגנה מוחלטת על שכבות חלשות. בישראל, לעומת זאת, השילוב של תשתית בניינים מיושנת וסרבול בירוקרטי מכוון במעבר בין חברות אפשר לספקיות הגדולות לשמר אוליגופול יעיל ורווחי על גב הצרכן, לפחות עד שהרגולטור נזכר להרים את הכפפה ולהציג את האמת לחשבון הבנק של כולנו.