באירופה מתכננים לחבר 150 מיליון משקי בית לחשמל מטחנות רוח

מדינות מערב אירופה שואפות להגדיל בהרבה את ייצור החשמל והאנרגיה בחוות רוח (טחנות רוח) ואת ייצור המימן, המשמש להובלה ואגירה של אנרגיה ירוקה. כך הוחלט בפסגת מדינות הים הצפוני שהתקיימה השבוע.

בפסגת המדינות הוחלט על הקמת רשת של טחנות רוח ימיות שייצרו יחד כ-100 ג'יגה-וואט חשמל. לפי התוכנית, טחנות הרוח הללו ייצרו חשמל בחלק מימות השנה לכ-150 מיליון משקי בית (כ-330 מיליון בני אדם, רוב אוכלוסיית האיחוד האירופי).

המדינות שהשתתפו בפסגה הן בריטניה, גרמניה, צרפת, הולנד, בלגיה, דנמרק ונורבגיה הגובלות בים הצפוני וכן אירלנד, איסלנד ולוקסמבורג הקרובות אליו. לפי התוכנית שהותוותה בפסגה, יותר ממחצית החשמל במערב אירופה ייוצר בעתיד בטחנות רוח.

המניע לחזון טחנות הרוח של מערב אירופה הוא משבר האקלים, הדוחף את האיחוד האירופי ובריטניה לעבור לשימוש באנרגיות מתחדשות ונקיות, והצורך בעצמאות אנרגטית, שתשחרר את אירופה מהתלות בגז ובאורניום שהן עדיין מייבאות מרוסיה.

במסמך שהוציאו המדינות אחרי הפסגה מופיעות תוכניות להקמת טחנות רוח offshore (רוח בלב ים) ורשתות מימן להובלת האנרגיה. לשם כך, המדינות מתכננות לחבר את רשתות החשמל הלאומיות שלהן לרשת אחת "חכמה".

בנוסף לטחנות הרוח, החידוש בתוכנית הנוכחית הוא אגירת האנרגיה בעזרת תשתיות מימן ירוק, שדנמרק נחשבת לחלוצה עולמית בפיתוח שלהן. המדינות התחייבו להקמת רשת צינורות מימן, שיחברו את חוות הרוח לנמלים ומרכזים לוגיסטיים ביבשת. 

עם זאת, יישום התוכנית עלול להיתקל בקשיים, בשל התייקרות חומרי הגלם (פלדה, נחושת וליתיום), והקושי להגן על תשתיות בלב ים -  נושא שהפך לרגיש במיוחד מאז החבלה בצינורות ה"נורד סטרים".

טחנות הרוח הימיות המודרניות הן טורבינות ענק שגובהן דומה לזה של מגדלי עזריאלי, שכל אחת מהן יכולה לייצר כ-1.5 מגה-וואט חשמל. התוכנית האירופית החדשה כוללת גם מעבר מטחנות רוח המקובעות לקרקעית הים לטורבינות רוח צפות (Floating Wind).

טחנות הרוח scroby sands בים הצפוני, במים של בריטניה. צילום: Rob Faulkner, מאושר לשימוש חופשי במסגרת Creative commons 

ישראל עשויה ללמוד בעתיד מהתוכנית האירופית

הממשל האמריקני מקדם פרוייקטים מקבילים בארה"ב, כמו, למשל פרויקט Vineyard Wind, למרות הזלזול של הנשיא דונלנד טראמפ באנרגיית הרוח. עם זאת, היוזמה האירופית מיועדת להיות רחבה הרבה יותר.

כיום, סין היא המובילה העולמית בייצור מאנרגיית רוח בכלל ואנרגיית רוח ימית בפרט, יותר מכל מדינות אירופה יחד. עם זאת, בסין מתבססים בעיקר על פרוייקטים ממשלתיים ריכוזים, ואילו באירופה שואפים למשוך ליוזמה השקעות עתק מהמגזר הפרטי.

אגן הים הצפוני מתאים להקמת טחנות רוח, כיוון שהוא מתאפיין ברוחות סוערות, ומספר ימי השמש בו מעטים. באגן הים כבר הוקמו חוות רוח ימיות רבות, כמו, למשל, "וינדבי" במים הטריטוריאליים של דנמרק, "אלפא ונוס" במי גרמניה ו-Scroby Sands הבריטית.

בעבר התגלו בים הצפוני מרבצים גדולים של נפט וגז, אך הם מספקים רק חלק קטן מתצרוכת החשמל והתעשייה של אירופה.

טחנות רוח בעמק הבכא שברמת הגולן. צילום: שי של (Shayshal2). אושר לשימוש חופשי במסגרת Creative commons

במזרח אגן הים התיכון, כולל ישראל, המצב שונה. הגז הטבעי מהים התיכון משמש כיום לכ-80% מייצור החשמל המקומי בישראל וכן לתעשייה, ונמכר גם לירדן ולמצרים. את מקום הגז אמורה להחליף בארץ ובאזור, בהדרגה, האנרגיה הסולארית (אנרגיית השמש).

עם זאת, ישראל עשויה ללמוד מהתוכנית האירופית בעתיד. השימוש בטורבינות רוח צפות מתאים למים עמוקים כמו של הים התיכון; רשתות ההובלה הימיות יכולות לשמש בעתיד להולכת גז, ואולי גם אנרגיה סולארית אגורה, בין ישראל, קפריסין ויוון.