הפיתרון המוניציפלי לאיום האיראני. דעה

מאת: נעמה וינברג*

סבבי הלחימה מול איראן הסתיימו כאשר האיום האיראני על ישראל – לפחות האיום הבליסטי – טרם הוסר. היעדים המרכזיים על הכוונת של האיראנים הם מתקני תשתית חיוניים של ישראל ושל מדינות המפרץ. כך דווח על פגיעות במתקני גז ובתי זיקוק בערב הסעודית ובאיחוד האמירויות ובמתקני התפלה בבחריין. בישראל הצליחה איראן לפגוע במתחם בזן במפרץ חיפה ולהשבית את פעילות בתי הזיקוק למשך מספר שבועות. מאגרי קידוח הגז הימיים "לווייתן" ו"כריש" הושבתו באופן יזום על ידי ישראל מטעמי ביטחון, מה שהותיר את מאגר "תמר" כעוגן היחיד המזרים גז למשק המקומי.
המציאות הזאת מחדדת את הצורך של ישראל לפזר את מקורות האנרגיה ולהקטין את התלות במספר קטן של מתקני ייצור. אחת הדרכים המרכזיות לעשות זאת היא באמצעות מערכות סולאריות בשילוב אגירה ומערכות ניהול, שיאפשרו - במקומות המתאימים - להמשיך לספק חשמל גם בעת פגיעה ברשת החשמל המרכזית. התקנה נרחבת של מאות אלפי פאנלים סולאריים על גגות בתים פרטיים, מבני תעשייה וחקלאות, לא רק שתסייע להפחית את השימוש במקורות אנרגיה מזהמים כמו פחם וגז, אלא גם תקשה על גורמים עוינים לשבש את ייצור האנרגיה בעת מלחמה. 

אין מחלוקת על כך שמדובר בפתרון זמין. לפי נתוני משרד האנרגיה,  בשטחים המבונים בישראל קיים פוטנציאל ייצור סולארי על גגות בהיקף של כ-17 גיגה וואט, 54% מהם במבני מגורים, 14% במבנים עם ייעוד ציבורי, 11% במבני תעשייה, 11% נוספים במבני מסחר והיתר במבני משק וחקלאות ובמבנים המשמשים לשימושים אחרים. כמו כן, קיים פוטנציאל של כ-3.5 גיגה וואט מקירוי שטחים ציבוריים במרחב הבנוי כמו חניונים, מגרשי ספורט, חניוני תחבורה ציבורית ובתי עלמין.
לשם השוואה, בסוף 2025 עמד ההספק המותקן של אנרגיות מתחדשות על 8 ג'יגה וואט, שהם 16% מייצור החשמל במשק (לפי נתוני רשות החשמל ל-2025). במילים אחרות: חלק משמעותי מהפתרון כבר נמצא מעל הראש שלנו, על גגות בתים ומרחבים בנויים שמשמשים את הציבור ביום־יום. 
ממשלת ישראל בהובלת משרד האנרגיה והתשתיות קבעה יעד של ייצור 35%–40% מהחשמל מאנרגיות מתחדשות עד 2035 (לעומת 16% המיוצרים כיום) לצד תוכניות להתקנת מערכות סולאריות על גגות, בשטחים חקלאיים ובמרחבים נוספים. אולם הדחיפות הביטחונית לא יכולה להמתין ל-2035. אז איך אפשר להקדים את לוחות הזמנים ולרשת את ישראל באנרגיות מתחדשות בקצב מהיר יותר?  
המפתח לכך נמצא בשלטון המקומי. הרשויות המקומיות הוכיחו בשנים האחרונות את כוחן כזרוע מבצעת גם בקנה מידה לאומי. בזמן אזעקות, פינוי תושבים, הפעלת מקלטים, סיוע לאוכלוסיות פגיעות ומתן שירותים חיוניים – הרשויות עמדו בחזית. המדינה הטילה על הרשויות המקומיות אחריות לשמור על רציפות תפקודית בעת חירום: להפעיל מרכזי חירום עירוניים, לתת מענה לאוכלוסיות פגיעות ולוודא שהתושבים ממשיכים לקבל את המענים הבסיסיים גם במצבי משבר. כלומר, המדינה כבר מכירה בתפקיד הרשויות כשחקן מרכזי ברמה הלאומית. עכשיו הזמן להפוך את הרשויות המקומיות לשותף מרכזי גם בתחום האנרגיה. 
כיום, השלטון המקומי פועל בתחום האנרגיה ללא סמכויות ברורות, תקציב וכלים מקצועיים. הרשויות יכולות לפעול רק בתחומים ספציפיים ומוגבלים שהגדיר הרגולטור, עם תקציבים שמקורם בקולות קוראים, הון עצמי של הרשות או הלוואות מהבנק. 
ראשי רשויות רבים מבינים את החשיבות של הבטחת רציפות אנרגטית, כמו גם  את התועלות הסביבתיות והכלכליות של התקנת אנרגיות מתחדשות. לכן רשויות רבות כבר מתקינות מערכות סולאריות על נכסי הרשות, מקדמות התייעלות אנרגטית, בוחנות אגירת אנרגיה ומחפשות דרכים לחזק את החוסן המקומי. הבעיה היא שהעשייה הזאת תלויה ביוזמה אישית של ראש הרשות, המנכ"ל או גורם אחר ברשות שרואה בנושא את ה"בייבי" שלו.
המטרה אינה שהרשויות המקומיות יחליפו את משרד האנרגיה והתשתיות, את רשות החשמל או את חברת "נגה" בניהול משק החשמל הלאומי. אלה ימשיכו למלא את תפקידיהם, אולם לצידם, יש להפוך את הרשויות המקומיות לשותפות רשמיות לניהול החוסן האנרגטי ולתת להן את הכלים לעשות זאת. כדי שזה יקרה, חשוב לנקוט בכמה צעדים:
יש להכיר באנרגיה כתחום ליבה של השלטון המקומי ולהעביר לרשויות סמכויות מתאימות. יש לתקן את החקיקה כך שהרשויות המקומיות יוגדרו כאחראיות לתכנון אנרגיה, ייצור מבוזר, אגירה, ניהול ביקושים וחוסן אנרגטי בתחומי הרשות. זאת, לצד אחריות המדינה לתקצוב והכשרה מקצועית רלוונטית. 
במקביל, יש להסיר חסמים בחוק משק החשמל ובאסדרה כך שרשויות או תאגידים עירוניים יוכלו לייצר ולספק חשמל מאנרגיה מתחדשת לכלל המשתמשים ברשות  בדומה לספקים פרטיים. הדבר עשוי להוזיל עלויות לתושב או לחלופין, לייצר לרשות מקור הכנסה שיאפשר לה לשפר את השירות לתושבים בתחומים שונים.
כחלק מסמכויות הרשויות, היא תוכל להקים רשתות ייצור קטנות (micro greed) על גגות בתים משותפים בשטחה. האחריות לרגולציה, לפיתוח רשת ההולכה ולניהול המערכת הארצית תישאר בידי הגופים הלאומיים. מהלך זה אינו מצוי במחלוקת פוליטית ולכן ניתן לקדם אותו במהירות ובהסכמה רחבה.
צעדים נוספים יחזקו את מעמד הרשויות המקומיות בתחום האנרגיה: יצירת תקן מתוקצב ל"מנהל אנרגיה" ברשות המקומית, שיעסוק במדיניות האנרגיה של הרשות באופן רחב; יצירת מנגנון תקצוב קבוע רב־שנתי שיאפשר לרשויות לתכנן וליישם מהלכים בתחום האנרגיה וגם שילוב תחום האנרגיה כחלק מתוכניות החירום והחוסן העירונית כך שלרשות תהיה יכולת לתת שירות בזמן חירום.
בישראל 2026 כבר ברור שהשלטון המקומי אינו רק ספק שירותים עירוניים. הוא הגוף שמחזיק את הקהילה ברגעי משבר ויד ימינה של הממשלה במימוש פרויקטים לאומיים. הגיע הזמן להפוך אותו לשותף מלא גם בתחום האנרגיה. בכך, ישראל לא רק תרוויח פחות פליטות גזי חממה ומעבר מהיר יותר לאנרגיה נקייה, אלא גם תחזק את הביטחון האנרגטי שלה.

* נעמה וינברג היא מנהלת תחום שלטון מקומי בפורום האקלים הישראלי מייסודו של נשיא המדינה