עסקת הגרעין של אורקל: מי לא רוצה כור גרעיני בחצר האחורית שלו

המרוץ לאספקת אנרגיה לעידן הבינה המלאכותית מחזיר את האנרגיה האטומית למרכז הבמה ברחבי העולם. והזינוק האקספוננציאלי בצריכת האנרגיה של הבינה המלאכותית מציב את ענקיות הטכנולוגיה במסלול התנגשות ישיר מול רשתות החשמל המסורתיות והציבור הרחב.

כדי למנוע משבר תדמיתי וכלכלי, חברת אורקל הודיעה בשבוע החולף על התחייבות להשקעה של 300 מיליון דולר בשדרוג תחנת הכוח הגרעינית פוינט ביץ' (Point Beach) שבוויסקונסין. המטרה: להבטיח זרם רציף ונקי של מאות מגה-וואטים עבור מרכזי הנתונים המתפתחים שלה, תוך סבסוד והגנה על התושבים המקומיים מפני עליית תעריפי החשמל הנובעת מהעומס על הרשת.

ההסדר שנחתם בין אורקל לחברות השירותים הציבוריים המקומיות מגלם מודל תקדימי בשוק האנרגיה האמריקאי. חוות שרתים לעיבוד יישומי בינה מלאכותית דורשות כוח מחשוב הפועל ברציפות מסביב לשעון, נתון שהופך אנרגיות מתחדשות תלויות מזג אוויר, כמו שמש ורוח, לפתרון חלקי בלבד ללא מערכי אגירה ענקיים.

תחנת פוינט ביץ', המפעילה שני כורי מים בלחץ (PWR), מספקת את עומס הבסיס החיוני הזה. השקעת העתק של אורקל תשמש לשדרוג רכיבי הליבה והטורבינות, תאפשר הרחבת הספק מבלי לגרוע מהאספקה השוטפת לאוכלוסייה, ותכסה מראש את שדרוגי התשתית של קווי ההולכה.

אטום למען השלום

הצעד של אורקל משקף מגמה רחבה שבה חברות הטכנולוגיה המובילות בעולם הופכות לשחקניות דומיננטיות ברכש ומימון של תשתיות גרעיניות. מיקרוסופט כבר חתמה על הסכם היסטורי להחייאת כור Three Mile Island בפנסילבניה, אמזון רכשה מרכז נתונים המוזן ישירות מתחנת כוח גרעינית, וגוגל מקדמת הסכמים לפיתוח כורים מודולריים קטנים (SMR).

התעשייה מבינה כי עמידה ביעדי אפס פליטות פחמן במקביל להכפלת צריכת החשמל בלתי אפשרית באמצעות פחם או גז טבעי בלבד. ההיסטוריה של תחנות הכוח הגרעיניות האזרחיות יונקת מתוכנית "אטום למען השלום" שהושקה בארצות הברית בשנות החמישים של המאה הקודמת, ובראשיתה הבטיחה אנרגיה "זולה מכדי שניתן יהיה למדוד אותה".

אולם אסונות כמו צ'רנוביל ופוקושימה, לצד עלויות הקמה מאמירות וסוגיית הטיפול בפסולת רדיואקטיבית, בלמו את פיתוח הענף במערב למשך עשרות שנים. כעת, כשהמחסור באנרגיה נקייה מאפיל על החששות הישנים, הטכנולוגיה חווה רנסנס מחודש בגיבוי הון פרטי עצום שמזרים ענף ההייטק.

המרוץ לאנרגיה גרעינית לחוות שרתים מקבל ביטוי שונה ברחבי הגלובוס. בסין, הממשלה מובילה פריסה מסיבית של תחנות כוח גרעיניות מהדור הרביעי, המחוברות ישירות לפארקים תעשייתיים ולמוקדי מחשוב ענן במערב המדינה, מתוך ראייה ממלכתית הוליסטית שאינה תלויה בחוזים מסחריים מול המגזר הפרטי. בהודו, המדינה מקדמת כורים מקומיים המבוססים על מים כבדים ומשלבת חברות טכנולוגיה מקומיות במיזמי אספקה ייעודיים, כדי לתמוך בביקושים התעשייתיים הגואים ובצמיחה הכלכלית המהירה.

ישראל - משק סגור ומבודד

באירופה התמונה מורכבת יותר. בעוד צרפת ממנפת את צי הכורים הגרעיניים הנרחב שלה כדי למשוך השקעות בינלאומיות של מרכזי נתונים תוך אספקת חשמל דל-פחמן יציב, גרמניה סגרה את התחנות הגרעיניות האחרונות שלה ומתמודדת עם מחירי אנרגיה תעשייתיים מאמירים המקשים על פיתוח מתקני בינה מלאכותית מקומיים בקנה מידה רחב.

גם בישראל, ההשלכות של מהפכת הבינה המלאכותית על משק האנרגיה כבר מעסיקות את גורמי המקצוע. הרשת המקומית פועלת כמשק סגור ומבודד ללא אפשרות לייבוא חשמל ממדינות שכנות, והקמת חוות שרתים רחבות היקף צפויה להעמיס באופן חריג על כושר הייצור וההולכה.

ישראל ממשיכה להסתמך ברובה על גז טבעי מקומי ועל הרחבת ההספק הפוטו-וולטאי, התלות הגוברת בעומסי בסיס יציבים מציפה גם כאן שאלות אסטרטגיות לגבי גיוון מקורות האנרגיה, ובכלל זה בחינה ראשונית של שילוב כורים מודולריים קטנים בעתיד הרחוק. עם זאת מדובר בבעיה שכן ישראל אינה חתומה על האמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני - מה שמונע ממנה לרכוש דלק גרעיני להפעלת כורים באופן רשמי.

המהלך של אורקל בוויסקונסין מוכיח כי עידן המחשוב המתקדם כבר אינו עוסק רק באלגוריתמים ובשבבים מתוחכמים, אלא הפך לקרב על שרשרת האספקה האנרגטית. חברות טכנולוגיה שלא ישכילו לעגן מקורות כוח ייעודיים ולמתן את פגיעתם ברשתות המקומיות, יגלו כי החסם האמיתי של הבינה המלאכותית אינו התוכנה – אלא השקע שבקיר.