כדי לשדרג את תשתיות האנרגיה, הממשלה צריכה לשקם את אמון הציבור

משבר האנרגיה העולמי של השנים האחרונות אינו תיאוריה, אלא חלק מהמציאות. המלחמה באוקראינה טלטלה את שווקי האנרגיה באירופה והמחישה עד כמה תלות במקורות חיצוניים עלולה להפוך לפגיעוּת אסטרטגית.

במקביל, במזרח התיכון, המלחמות עם איראן והשלכותיהן על אספקת האנרגיה מוכיחים כי גם לישראל אין את הפריבילגיה לקחת את מערכת ייצור ואספקת החשמל והדלק כמובנת מאליה.

המשמעות ברורה: ביטחון אנרגטי הוא נדבך בביטחון הלאומי. אך כאן מתגלה פרדוקס ישראלי מובהק: דווקא כאשר הצורך בהקמת תשתיות חדשות לייצור חשמל ואנרגיה מתחדד, הולכת וגוברת ההתנגדות הציבורית להקמתן.

זה לא משבר תכנון, זה משבר אמון

במדינה קטנה וצפופה, כל תחנת כוח, מתקן לאגירת אנרגיה או חוות שרתים פוגשים קהילה. לכן, השאלות האסטרטגיות הן לא רק היכן נכון להקים אותם, אלא כיצד יוצרים לגיטימציה ציבורית להקמה.

בלי לגיטימציה, אין תשתיות אנרגיה; בלי תשתיות, אין צמיחה.

הציבור מבין את עצם הצורך במתקנים לייצור חשמל. ההתנגדות להקמתם נולדת כאשר תושבים חשים שההחלטות מתקבלות מעל ראשם, שהם נפגעים מרכזיים, ושאין להם חלק ברווח.

זוהי אינה מחלוקת מקצועית, אלא  משבר אמון. גם פרוייקט מצוין מבחינה הנדסית ייתקע, אם ייתפס כלא הוגן, או כלא שקוף. במובן זה, העובדה שמשהו “נכון מבחינה תכנונית” כבר אינה מספיקה; הוא צריך להיות גם מקובל מבחינה ציבורית.

הצעד הראשון לבניית אמון הציבור הוא שקיפות ושיתוף שלו בתכנון. שיתוף ציבור אינו יכול להיות שלב פורמלי בסוף הדרך. הוא חייב להתחיל מוקדם, עם הצגת חלופות אמיתיות לכל תוכנית, כולל חלופות שלא ייבחרו בסוף.

שקיפות מלאה של נתונים סביבתיים: רעש, קרינה, פליטות פחמן וזיהום, יחד עם ניטור פתוח שלהם בזמן אמת, משנה את הדינמיקה. כאשר הציבור מרגיש שמסתירים ממנו פחות, הוא מתנגד פחות.

יעקב קווינט, המנהל לשעבר של רשות מקרקעי ישראל ורשות החברות הממשלתיות. צילום: רמ"י

הצעד השני הוא חתירה לצדק חלוקתי: להפוך את ה"נפגעים" מהקמת תשתיות אנרגיה לשותפים בהן. המודל הקיים של בניית תשתיות בישראל מתרכז בתועלת הלאומית, גם במחיר של פגיעות מקומיות מרוכזות. זהו מתכון להתנגדות.

כדי לשנות זאת, יש לבנות מנגנונים: העדפה תקציבית והשקעות בהקמת תשתית ברשויות המקומיות שבהן נבנים מתקני האנרגיה; מנגנונים לשיתוף הרשויות הללו בהכנסות - ארנונה, היטלים ייעודיים; שותפות קהילתית במיזמים עצמם.

כאשר הרשות המקומית והקהילה רואות במיזמים תועלת מיידית ומוחשית, ההתנגדות נחלשת, ולעיתים אף מתהפכת לתמיכה.

הצעד השלישי, והיעיל ביותר, להתמודד עם התנגדויות ציבוריות למיזמים, הוא למנוע אותן.

תחנת כוח עתידית באזור בית שמש, הדמיה, תני גולדשטיין באמצעות ChatGPT

את זאת ניתן לעשות באמצעות הצמדת מתקני אנרגיה לאזורי תעשייה, ולא לשטחים פתוחים; ריכוז תחנות הכוח, שדות הפאנלים הסולאריים ומתקני אגירת האנרגיה יחד ב"מתחמי אנרגייה" ייעודיים, לצד חוות השרתים, שהופכות לצרכן חשמל מרכזי.

מרכזי הנתונים צריכים להיות צמודים למקורות ייצור החשמל, ולא להפוך לגורם לחץ נוסף על רשת החשמל ועל הקרקע.

הצעד הרביעי בדרך לרכישת אמון הציבור הוא פיתוחים טכנולוגיים שיסייעו בכך. יש להשתמש בטכנולוגיה מתקדמת לא רק להשגת יעילות, אלא גם לייעדים חברתיים.

מתקני ייצור חשמל שקטים ונקיים יותר מפחיתים את החששות; תכנון קומפקטי מצמצם פגיעה בנוף; ניטור פתוח לציבור של הזיהומים והבעיות הסביבתיות יוצר אמון.

חוות השרתים המתוכננת לקום במתחם תחנת הכוח "אשכול". צילום: דליה אנרגיה

גם הפיכתן של תחנות כוח קונבנציונליות, שבהן מייצרים חשמל מגז, למתקדמות ויעילות יותר, משנה את התפיסה הציבורית לגביהן והופכת אותן ממטרד לנכס.

אמון הציבור הוא תשתית לאומית

בטווח הארוך, הדיון באנרגיה גרעינית, כולל כורים קטנים (SMR), צפוי לחזור לשולחן. בתחום הזה, האתגר הציבורי גדול במיוחד. אם לא ייבנה אמון – לא יתקבלו החלטות.

לכן צריך כבר היום לבסס שיח ציבורי שקוף בנושא, מבוסס על נתונים, ולא להותיר אותו פתוח לחששות בלבד.

בשורה התחתונה, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה עיכוב מתמשך בפיתוח תשתיות החשמל והאנרגיה. הביקוש לחשמל ימשיך לעלות, והמשק זקוק ליציבות, לגיוון מקורות הייצור ולתכנון ארוך טווח.

אבל תשתיות אינן מוקמות בוואקום. הן מוקמות בתוך חברה. קרקע אפשר להקצות. טכנולוגיה אפשר לרכוש. מימון אפשר לגייס. אמון ציבורי – חייבים לבנות.

ומי שיבין זאת, ויפעל בהתאם, יוכל לא רק להאיץ את פיתוח משק האנרגיה, אלא גם לייצר מודל חדש של תכנון לאומי: כזה שמחבר בין מדינה, שוק וציבור, במקום להעמיד אותם אלה מול אלה.

יעקב קווינט שימש בעבר כמנהל רשות החברות הממשלתיות ורשות מקרקעי ישראל