משרד האנרגיה מקדם חוק לאגירת אנרגיה בתת-הקרקע

תזכיר חוק חדש לתיקון פקודת המכרות העתיקה מנסה להפוך את מעמקי האדמה של ישראל למחסן האנרגיה הלאומי. בין הבטחות על הטמנת פחמן וחשמל מסלעים לוהטים, השאלה היא האם הרגולציה תשיג את הטכנולוגיה העולמית – וכמה זמן ייקח עד שהביורוקרטיה המקומית תפגוש את סלעי היסוד.

משרד האנרגיה והתשתיות פרסם היום (ג') הצעה לתיקון פקודת המכרות – המנדטורית במקורה – כדי להסדיר לראשונה את הליכי הרישוי, החיפוש וההקמה של אתרי אגירה והפקה בתת-הקרקע. הרעיון הבסיסי נשמע מבטיח: ניצול מבנים גיאולוגיים עמוקים להטמנת פחמן דו-חמצני, אגירת אוויר דחוס, אוגרי חום, הזרקת מימן, הפקת אנרגיה גיאותרמית ואחסון גז טבעי לשעת חירום.

החזון יפה, אך הקצב הישראלי פוגש מציאות עולמית שכבר טסה קדימה. באירופה, מערות מלח ומאגרים מדולדלים משמשים זה שנים כעמוד השדרה של אגירת הגז והמימן, כאשר פרויקטים ענקיים להטמנת פחמן מתחת לקרקעית הים הצפוני כבר מקבלים גיבוי של מיליארדי אירו מהאיחוד האירופי. בארצות הברית, חוק הפחתת האינפלציה דחף חברות ענק לקדוח לעומק אלפי מטרים כדי ללכוד פחמן ולפתח תחנות גיאותרמיות מתקדמות. בסין כבר פועלות תחנות כוח מסחריות המבוססות על אגירת אוויר דחוס במערות גיר תת-קרקעיות בהספקים של מאות מגה-וואט, בעוד הודו מאיצה פרויקטי אגירה תת-קרקעיים כדי לייצב רשת חשמל המסתמכת מחד על אנרגיה סולארית ומאידך על פחם.

בישראל, השטח קטן והצפיפות העילאית הופכת את תת-הקרקע לנכס אסטרטגי ראשון במעלה. עם זאת, התעשייה המקומית לא חיכתה לפתרונות של משרד האנרגיה. חברת אורמת טכנולוגיות, מעצמה גיאותרמית בינלאומית, מפתחת ומקימה מזה עשורים תחנות כוח גיאותרמיות ברחבי העולם ומקדמת טכנולוגיות דור חדש להפקת חשמל מסלעים יבשים ולוהטים בעומק האדמה. בתחום האוויר הדחוס, חברת אייראנג'י (לשעבר אוגווינד) ניסתה לפרוץ דרך עם טכנולוגיית אגירת אוויר דחוס במכלים תת-קרקעיים ואף פוזלת לאחסון מימן, אם כי הדרך המסחרית שלה הראתה עד כמה המעבר מהמעבדה אל תנאי השטח מורכב ומלא מהמורות. במקביל, שחקניות הגז הטבעי הגדולות כמו ניו-מד אנרג'י ואנרג'יאן בוחנות את הפוטנציאל הטמון במאגרי גז מדולדלים לצורך הזרקת פחמן דו-חמצני או יצירת רזרבות גז לאומיות.

הבשורה החיובית בתזכיר החוק היא הנתיב המהיר המוצע למיזמי חלוץ ופיילוטים. הקלות רגולטוריות הן חבל הצלה קריטי לטכנולוגיות צעירות, במיוחד בתחום שבו כל קידוח ניסיוני עולה עשרות מיליוני דולרים. המבחן האמיתי לא יהיה בניסוח הצעת החוק, אלא ביכולת של מנגנוני הרישוי הסביבתיים והתכנוניים לאשר פרויקט הטמנה או אגירה בפרק זמן שאינו נמדד בשנים. אם המדינה תדע לשלב בין הניסיון של החברות המקומיות לבין הרגולציה החדשה, תת-הקרקע הישראלי יוכל להפוך מסיסמה ריקה לסוללה הלאומית של המחר.