החום הגדול באירופה משבית את הכורים הגרעיניים הישנים של היבשת

גל החום המטורף ששוטף את אירופה בשבועות האחרונים לא רק שובר שיאי טמפרטורות היסטוריים, אלא גם מנפץ את המיתוס הגדול ביותר של ענף האנרגיה: התפיסה שתחנות כוח גרעיניות הן הפתרון המושלם, היציב והבלתי תלוי במזג האוויר לעידן שאחרי הדלקים המאובנים. בשעה שהאזרחים ביבשת מדליקים מזגנים בהיסטריה, רשתות החשמל המקומיות מגלות שהעוגן האנרגטי שלהן פשוט מתחמם ומפסיק לעבוד.

חברת האנרגיה הלאומית של צרפת, EDF, נאלצה בימים האחרונים להשבית באופן יזום שלושה כורים גרעיניים – בתחנות הכוח בוג'י (Bugey), נוז'אן-סור-סן (Nogent-sur-Seine) וגולפש (Golfech) – ולהפחית משמעותית את התפוקה בכורים נוספים. הסיבה אינה תקלה טכנית או מחסור באורניום, אלא חוקי הגנת הסביבה הנוקשים. כורים גרעיניים זקוקים לכמויות אדירות של מים קרים מנהרות סמוכים כדי לצנן את המערכות שלהם. המים הללו נשאבים, מקררים את הליבה הלוהטת, ומוזרמים בחזרה לנהר כשהם חמים יותר. כאשר הטמפרטורה של נהרות כמו הסן או הגארון חוצה את רף 25 עד 28 המעלות, הזרמת מים חמים נוספים פשוט תבשל את המערכת האקולוגית ותשמיד את הדגה.

הבעיה אינה נעצרת בגבול הצרפתי. בשוויץ, מפעילת האנרגיה Axpo השביתה לחלוטין את שני הכורים של תחנת הכוח בצנאו (Beznau) – הכור הפעיל הוותיק ביותר באירופה. מי נהר הארה (Aare) המשמשים לקירור התחנה הגיעו לטמפרטורה חסרת תקדים של 25 מעלות במשך יומיים רצופים, ולא הותירו למפעילים שום ברירה אלא ללחוץ על מתג הכיבוי. עם טמפרטורות שהעפילו ל-38.8 מעלות בבאזל וקרוב ל-42 מעלות בחלקים מגרמניה, תשתית האנרגיה האירופית נמתחת עד הקצה.

מדובר בפרדוקס אקלימי מהדרגה הראשונה. המדינות שתלו את יהבן באנרגיה גרעינית כמפלט מפני פליטות הפחמן שגורמות להתחממות הגלובלית, מוצאות את עצמן חסרות אונים בדיוק מול אותה התחממות.

מבט גלובלי מגלה שהאתגר האקלימי הזה מעסיק את כל המעצמות, אך כל אחת מגיבה בצורה שונה. בארצות הברית, שם חלק ניכר מהכורים נשען על מקורות מים פנימיים, הרגולטורים נאלצו בשנים האחרונות להעניק פטורים זמניים מתקנות איכות הסביבה כדי למנוע קריסה של רשת החשמל במהלך גלי חום בטקסס ובחוף המזרחי.

בסין, המעצמה שבונה כיום כורים גרעיניים בקצב המהיר בעולם, מפיקים לקחים ומסיטים את הבנייה החדשה אל קווי החוף. כורים המבוססים על מי ים עמידים בהרבה לגלי חום יבשתיים, אם כי הם חשופים לסופות טייפון קשות. בהודו, לעומת זאת, שילוב של בצורות קשות וגלי חום קיצוניים כבר הוביל בעבר להשבתה ממושכת של כורים בשל התייבשות מוחלטת של מאגרי מים, מה שדוחף את הממשלה להשקיע סכומי עתק דווקא באנרגיה סולארית ובאגירה, שמספקות מענה מהיר בשעות שיא החום.

הבסיס הטכנולוגי של הבעיה נעוץ בחוק השני של התרמודינמיקה. תחנת כוח גרעינית היא, במהותה, קומקום ענק שמייצר קיטור בלחץ גבוה כדי לסובב טורבינות. יעילות התהליך תלויה בהפרש הטמפרטורות בין הקיטור החם לבין נוזל הקירור. ככל שמי הנהר חמים יותר, יעילות הפקת החשמל יורדת, והצורך במים גדל.

ההיסטוריה של ההנדסה האזרחית מראה כי מרבית תחנות הכוח הגרעיניות הפועלות כיום באירופה תוכננו בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. המהנדסים של אותה תקופה התבססו על מודלים אקלימיים ישנים, שבהם טמפרטורת מים של 25 מעלות בנהרות אירופיים נחשבה לאנומליה סטטיסטית של פעם במאה שנה. כיום, בעידן שבו כל קיץ הופך לחם מקודמו, המודלים האלה פשוט כבר לא רלוונטיים.

בעוד שמחירי החשמל באירופה מזנקים בעקבות השבתת הכורים והצורך לרכוש אנרגיה יקרה ממקורות חלופיים, ברור כי שוק האנרגיה העולמי נמצא בצומת דרכים. האנרגיה הגרעינית, שסומנה כהבטחה הגדולה לייצוב רשתות החשמל, תצטרך לעבור התאמה כואבת ויקרה למציאות של עולם מתחמם, או לפנות את מקומה לשילוב גמיש יותר של אנרגיות מתחדשות ומערכות אגירה מתקדמות.