אוטובוס המימן של יונדאי נחת בישראל: התשתית בינתיים נותרה מאחור

נחיתתו בישראל של ה-Hyundai ELEC CITY Fuel Cell, אוטובוס עירוני המבוסס על תאי דלק מימניים, הוצגה השבוע על ידי היבואנית כלמוביל ושותפותיה לפרויקט (בזן וסונול) כצעד דרמטי לכיוון תחבורה ציבורית נקייה. עם טווח מוצהר של כ-550 ק"מ, סוללת גיבוי בקיבולת 78.4 קוט"ש וזמן תדלוק מהיר של כ-10 עד 15 דקות בלבד, הכלי הבודד שהושאל מחברת HIG האוסטרית אכן מציג מפרט טכני מרשים.

על הנייר, טכנולוגיית תאי הדלק (FCEV) פותרת את צוואר הבקבוק המרכזי של האוטובוסים החשמליים המבוססים אך ורק על סוללות: תלות בזמני טעינה ממושכים ודרישה מהותית להספקי חשמל אדירים במסופים. במקום להמתין שעות במגרש החנייה או לייצר עומסים בלתי אפשריים על רשת החשמל המקומית, אוטובוס המימן מתודלק במהירות בדומה לרכב דיזל מסורתי, ללא פליטות מזהמים כלל מלבד אדי מים.

אלא שהפער בין הטכנולוגיה המרשימה של יונדאי לבין הנכונות הטכנולוגית והתשתיתית של המדינה ליישם אותה בקנה מידה רחב עדיין עמוק. כיום נעים בכבישי ישראל כ-11,500 אוטובוסים ציבוריים, מתוכם כ-2,500 חשמליים. אף שהצי הציבורי מהווה חלק זעיר מכלל כלי הרכב במדינה, הוא אחראי לכ-16% מפליטות תחמוצות החנקן (NOx) במרחב העירוני. ההכרח לגוון את מקורות האנרגיה ברור, אך הפריסה בשטח רחוקה מלהיות מספקת.

סקירת המגמות בשווקים הבינלאומיים מראה כי פריסת כלי רכב כבדים המונעים במימן דורשת מדיניות ממשלתית אגרסיבית וסבסוד מסיבי. בסין, המובילה העולמית בתחום, פועלים כיום עשרות אלפי כלי רכב מסחריים ואוטובוסים המונעים במימן, כחלק מאסטרטגיה לאומית הנתמכת בבניית מאות תחנות תדלוק. באירופה ובארה"ב, תמיכה רגולטורית ותקציבי עתק מופנים להקמת "מסדרונות מימן" המקשרים בין מרכזי לוגיסטיקה. אפילו בהודו מתחילים לקדם פיילוטים לאומיים לשילוב מימן בתחבורה הכבדה.

בישראל, לעומת זאת, התמונה שונה בתכלית. למרות הפוטנציאל והעובדה שיונדאי כבר מסרה למעלה מ-1,000 אוטובוסים מסוג זה ברחבי העולם, השוק המקומי נשען נכון להיום על תחנת תדלוק מימן בודדת הפעילה במתחם יגור. שלוש משאיות המימן שכבר נעות בכבישים אכן רשמו חיסכון סביבתי נקודתי של כ-300 טון CO₂, אך ללא רשת פריסה ארצית של תחנות תדלוק והוזלה משמעותית של עלויות ייצור המימן, הדגם של יונדאי עלול להישאר בגדר מוצג פיילוט מרשים ולא להפוך לעמוד השדרה של התחבורה הציבורית בישראל.

טכנולוגיית תאי הדלק המימניים אינה חדשה. העיקרון המדעי התגלה כבר בשנת 1838 על ידי המדען ויליאם גרוב, והשימוש המעשי הראשון בטכנולוגיה נעשה בשנות ה-60 של המאה הקודמת על ידי נאס"א בתוכניות החלל ג'מיני ואפולו, כאמצעי להפקת חשמל ומים עבור אסטרונאוטים. מבחינה טכנולוגית, תא דלק ממיר אנרגיה כימית לאנרגיה חשמלית בתהליך אלקטרוכימי ישיר: המימן הדחוס (המאוחסן במיכלים ייעודיים בלחץ גבוה) פוגש בחמצן הנשאב מהאוויר. התגובה הכימית ביניהם מייצרת זרם חשמלי המזין את המנוע ואת סוללת הגיבוי, כשהתוצר המשני היחיד של התהליך הוא מים נקיים.

בעוד שרכב חשמלי סוללרי (BEV) מאחסן אנרגיה שיוצרה מראש בתחנת כוח, רכב תא דלק (FCEV) פועל כמעין תחנת כוח זעירה וזמינה בזמן אמת. האתגר העיקרי של הטכנולוגיה אינו טמון ביעילות המנוע, אלא בנצילות האנרגטית הכוללת של שרשרת האספקה – החל משלב ייצור המימן (הדורש אנרגיה רבה), דרך דחיסתו ושינועו, ועד לאחסונו בתחנות הקצה. יש לקוות שהממשלה תבין את החשיבות של הטכנולוגיה הזו ותנסה לשלב אותה בעולמות התובלה האזרחית.