צבא ארה"ב מתכנן להציב בבסיסיו כורים גרעיניים זעירים ב-2028

מזכירות (משרד) המלחמה בממשל האמריקני (DOW, לשעבר "מזכירות ההגנה") מסמנת את היעד הבא: עצמאות אנרגטית מוחלטת בשדה הקרב.

הממשל פיתח והשיק באוקטובר תוכנית חדשה בשם "יאנוס", שבמסגרתה יוצבו כורים גרעיניים ניידים בבסיסי צבא ארה"ב. מדובר בכורים גרעיניים מודולריים זעירים (Microreactors) בגודל של כמה עשרות מטרים בלבד, האמורים להיות מוצבים בבסיסים עד 2028.

המהלך הוא חלק מדחיפה נרחבת של הממשל בוושינגטון לקידום הטכנולוגיה הגרעינית, במטרה לנתק את הצבא מהתלות ברשת החשמל האזרחית ולספק אנרגיה רציפה למערכות נשק, תקשורת ומרכזי פיקוד, גם תחת אש.

המטרה היא חיסכון, וגם התאמה לדרישות מערכות הנשק המודרניות, ממחשבים ומרכזי תקשורת ועד מערכות לייזר - שכולן פועלות על חשמל.

התוכנית נולדה מתוך שורת צווים נשיאותיים, עליהם חתם הנשיא דונלד טראמפ במאי האחרון, שהורו למזכירות (משרד) האנרגיה ולמזכירות המלחמה להאיץ את הפריסה הגרעינית.

התוכניות האזרחיות מתמקדות בכורים בינוניים (SMR) עם הספקי ייצור של 20 עד 75 מגה-וואט חשמל; ואילו הצבא מכוון לקטן הרבה יותר: כורים של 1-20 מגה-וואט, ניידים לחלוטין – מעין "סוללות גרעיניות" שניתן לשנע במשאיות או מטוסי תובלה.

אחת החברות הבולטות במירוץ היא "רדיאנט" (Radiant Industries). באוקטובר חתמה החברה על הסכם ראשון לפיתוח מיקרו-כור בבסיס צבאי במסגרת תוכנית ANPI (תוכנית משותפת לחיל האוויר והצבא).

בצעד סמלי, החברה תקים את מפעל הייצור שלה באתר ההיסטורי של פרויקט פיתוח פצצת האטום ("פרוייקט מנהטן") באוק-רידג', טנסי.

תחנת הכוח הגרעינית רוסלוויל בארה"ב, צילום: Georgfotoart

לפי התוכנית, במקום בו יוצרה פצצת האטום הראשונה, ייוצר החל מ-2028 הכור הזעיר "Kaleidos" שהספקו יהי מגה-וואט אחד. היעד של "רדיאנט" שאפתני: ייצור סדרתי של 50 יחידות בשנה.

במקביל, חברת BWXT החלה כבר בספטמבר 2024 בבניית כור נייד בהספק 1.5 מגה-וואט במעבדה הלאומית באיידהו, במסגרת "פרויקט פלה" (Project Pele) – החלוץ של יוזמות הגרעין הצבאיות, שנועד לספק חשמל לפעילות מבצעית באזורים מרוחקים.

תוכנית "יאנוס" הופכת את הגרעין ממוצר תשתיתי ענק ומסורבל למוצר מדף. אם החזון של טראמפ ומזכירות המלחמה יתממש, עד סוף העשור נראה משאיות פורקות כורים גרעיניים בבסיסים, ואולי אחר כך – גם במרכזי הערים.

 המרוץ העולמי לגרעין הקטן

ארה"ב נמצאת בעמדת רדיפה במרוץ אחר הגרעין המודולרי, לעומת המתחרים בעולם, כמו הכור הסיני Linglong One, שכבר נמצא בבנייה, והכור הרוסי הצף "אקדמיק לומונוסוב" שכבר נמצא בפעולה.

האמריקנים מקווים כי הייתרון שלהם בתחום יגיע מהסינרגיה בין השוק לצבא. סטיבן קומלו, סמנכ"ל בארגון EFI לקידום אנרגיות מתחדשות בממשל, הסביר לסוכנות רויטרס כי החברות שייבחרו ל"יאנוס" יהנו ממימון פדרלי ומאתרים צבאיים מוכנים.

בתעשייה מציינים כי הרגולצייה של משרד המלחמה מאפשרת לאשר את ההליכים הסביבתיים תוך שנה-שנתיים בלבד, לעומת תהליכי רישוי אזרחיים ב-NRC (הוועדה לפיקוח גרעיני) שעשויים להימשך למעלה משלוש שנים.

השפעת הפרויקט הצבאי צפויה לחרוג הרבה מעבר לגדרות הבסיסים. חברות כמו X-energy ו-Oklo (בה משקיע סם אלטמן, מייסד OpenAI) מתכננות להשתמש בטכנולוגיה הזאת לספק חשמל גרעיני למגוון שירותים, כמו חוות שרתים ומתקני התפלה.

הכור הגרעיני הזעיר הראשון בעולם, שהוקם בגרינלנד ב-1960 וננטש. צילום: צבא ארה"ב

ומה בישראל? בארץ אין כרגע פרויקט פעיל להצבת כורים זעירים, אבל במשרד האנרגיה עוקבים אחר הנושא בעניין. מחקרים של אוניברסיטת בן גוריון בוחנים את היתכנות כורי ה-SMR בישראל, מדינה שהיא בפועל "אי אנרגטי" וחיה תחת אש.

עם זאת, ישראל נמצאת במלכוד משפטי בינלאומי, כיוון שאינה חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, מה שבפועל חוסם אותה מלרכוש דלק גרעיני באופן רשמי. 

היסטורית, כורים גרעיניים ניידים הם לא רעיון חדש. בשנות ה-60, צבא ארה"ב הפעיל את ה-ML-1 - כור גרעיני נייד שנועד להיגרר ע"י משאיות. הפרויקט נכשל אז, בגלל בעיות טכניות ומורכבות של התחזוקה בשטח.

ההבדל הגדול, שמאפשר להחיות כיום את הרעיון, הוא בטכנולוגיית TRISO – גרגירי דלק גרעיני קטנים ועמידים במיוחד, המונעים התכה, ומאפשרים בטיחות פסיבית. הגרגעים החליפו את מוטות הדלק של העבר, שהיו רגישים להתכה אם מערכת הקירור נכשלה. 

הכור הגרעיני הנייד הראשון, PM-2A, הוקם ב-1960 בגרינלנד. צבא ארה"ב בנה בסיס סודי תת-קרקעי שנועד לבדוק היתכנות להצבת מאות טילים גרעיניים בתוך הקרח, והתקין בו את הכור, אך הלחץ הגיאולוגי איים למחוץ אותו והוא נסגר.