פרשנות: הפתרונות למשבר הגז - מעבר לרשתות חשמל מקומיות ואגירת אנרגיה

המלחמה עם איראן יצרה בעיה אסטרטגית לשוק האנרגיה העולמי, ומאלצת אותו לחפש תחליפים לנפט ולגז, שמחיריהם מאמירים. מדינות באסיה כבר נאלצות לחזור לימי הפחם האפלים, ובאירופה שוקלים לעבור לקיצוב דלק.

ישראל, שנפגעה פחות מאירופה במשבר האנרגיה שהולידה מלחמת אוקראינה, נמצאת במשבר הנוכחי בnצב פגיע במיוחד.

80% מייצור החשמל המקומי, בנוסף למכונות של רבים ממפעלי הייצור, מופעלים בגז טבעי ממאגרים מקומיים בים התיכון (לווייתן, תמר וכריש), שנמצאים תחת איום ישיר של איראן וחזבאללה. 

שר האנרגיה, אלי כהן, הורה על סגירת האסדות בשניים ממאגרי הגז (לפי דיווחים: כריש ולווייתן) מהיום הראשון למלחמה עד להודעה חדשה. ייצוא הגז לירדן (ובעקיפין, לסוריה) הופסק, או צומצם מאוד, מה שמקל את המחסור בגז בארץ. 

תחנות הכוח המקומיות – גם של חברת החשמל וגם הפרטיות – חזרו במהירות וביעילות לשימוש בפחם ובסולר. בשנים האחרונות הותקנו בישראל גם לא מעט קולטנים (פאנלים) סולאריים, והאנרגיה הסולארית מספקת למשך כמה שעות ביום את רוב החשמל.

לכהן יש סמכות לעצור גם את ייצוא הגז למצרים. הרשויות – משרד האנרגיה וחברת נגה – מבהירות ומדגישות שאין כל מחסור בחשמל בישראל וגם לא חשש ממחסור ומהפסקות חשמל יזומות.  

אבל המציאות של השנים האחרונות מלמדת אותנו שחסינות היא זמנית ויחסית, ודברים ש"אין חשש" מהם היום עלולים להתרחש מחר. פגיעה באסדות הגז, או החמרת האיום, עלולים להשבית את זרם הגז כליל, כפי שנעשה במלחמה הקודמת עם איראן, ביוני שעבר. 

בנוסף, סולר ופחם הם יקרים הרבה יותר מגז, ומתייקרים עוד יותר כעת, בשל הטלטלה העולמית. לפי סוכנות הידיעות "רויטרס", מחיר הפחם עלה החודש ב-13%-14%.

תחנת הכוח "רוטנברג" באשקלון. צילום: אבישי טייכלר. אושר לפרסום חופשי במסגרת פיקי-ויקי

מחיר הגז המקומי מעוגן בחוזים ארוכי טווח בין הממשלה לברוני הגז, שנמצאים כיום בבוררות בינלאומית. ההערכה היא שהתייקרות הגז בעולם תטה את המחירים בבוררות כלפי מעלה.

אם המשבר יימשך זמן רב, או יחמיר, אין כמעט ספק שרשות החשמל תיאלץ להעלות את תעריפי החשמל ב"שימוע" (עדכון) הבא שלהם, האמור להתבצע בחודש יוני.

כל זאת, בנוסף לזיהום האוויר האדיר שיוצרת שריפת הפחם, המזוט והסולר, ולבעיות שיכולות לצוץ גם באספקת הפחם, המגיע באוניות, ממדינות שאינן אוהדות גדולות של ישראל.

אז מה הפתרון? הרחבה של התשתית שתאפשר להשתמש באנרגיה מתחדשת, ובישראל – בעיקר אנרגיית השמש (סולארית). 

אתר ייצור החשמל הסולארי ואגירת האנרגיה "ברון" של חברת אנלייט ברמת הגולן. צילום: אנלייט

הפתרון המיידי: אגירה

הפתרון המיידי והמשמעותי ביותר שיכול לספק מענה כבר עכשיו - בישראל כמו במדינות אחרות - הוא אגירת אנרגיה בסוללות ליתיום-יון (BESS) בקנה מידה של רשת (Grid-scale).

מדובר במתקני ענק המחוברים לרשת המתח הגבוה, ומסוגלים לפרוק חשמל לרשת בתוך מילי-שניות מרגע הפגיעה באספקה הסדירה. היתרונות של הטכנולוגיה הזו הם:

●  עמידות הרשת לטלטלות: הסוללות מונעות קריסה של הרשת במקרה של ירידה פתאומית בייצור (למשל, עקב פגיעה באתר ייצור).

●  גיבוי אסטרטגי: מתקנים אלו מאפשרים "הנעה שחורה" (Black Start) – יכולת להתניע מחדש תחנות כוח, ללא צורך בהזנה חיצונית מהרשת הארצית.

●  ניהול ביקושים: אגירת עודפי חשמל, המיוצרים בשעות היום מאנרגיה סולארית, ופריקתם בשעות הערב, מה שמפחית את התלות בתחנות כוח גזיות.

החסרונות, מצד שני, גדולים גם הם. סוללות אגירה כאלה סובלות מזמן חיים מוגבל של בין 10 ל-15 שנה; בנוסף, העלות שלהן גבוהה מאוד. 

עם זאת, ישנן טכנולוגיות אגירה חדשות שאמורות להיכנס לשימוש, כגון סוללות הסודיום (נתרן), שהן זולות בהרבה, סוללות מצב-מוצק, אגירה גרביטציונית ואגירה תחת לחץ.

מיקרו-גריד, אילוסטרציה. איור: רפאל קאהאן, בעזרת מחולל התמונות של ג'מיני (גוגל)

לטווח הבינוני: מיקרו-גריד  -  להפוך כל עיר לאי

אסטרטגיה נוספת שצוברת תאוצה היא הפיכת שכונות, מוסדות ציבור, בסיסי צבא ומתחמי עסקים ל"מיקרו-גרידים" - רשתות חשמל מקומיות, המסוגלות להתנתק מהרשת הארצית ולפעול באופן עצמאי. 

במקרה של "תרחיש עלטה", המיקרו-גריד משתמש בשילוב של פאנלים סולאריים על גגות, גנרטורים ומתקני אגירה מקומיים כדי להמשיך לספק חשמל כרגיל. 

משרד האנרגיה ועיריות מקדמים בימים אלה פיילוטים של מיקרו-גרידים בערים כמו באר שבע, אשקלון וחיפה, כדי להבטיח רציפות תפקודית גם תחת אש.

פתרון נוסף הוא טכנולוגיה הנמצאת כעת בשלבי מחקר ופיתוח מתקדמים, בין השאר במעבדות בישראל: ה"מימן הירוק".

מיקרוטורבינה לייצור חשמל רב-דלקי, המשמשת לייצור חשמל וחום ממימן. צילום: חברת טורבוג'ן

"מימן ירוק" הוא שימוש בעודפים שנוצרים מאנרגיה סולארית, או אנרגיה מתחדשת בכלל, כדי לפרק מולקולות מים למימן וחמצן. המימן מאוחסן בלחץ גבוה וניתן להמרה חזרה לחשמל (באמצעות תאי דלק) שבועות או חודשים לאחר מכן. 

בניגוד לסוללות, שמתרוקנות לאחר מספר שעות, המימן נחשב ל"מחסן החירום" האולטימטיבי למקרה של מצור ימי ממושך או פגיעה אנושה בתשתיות הגז.

המסע של ישראל לעצמאות אנרגטית עבר תהפוכות. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, פנחס רוטנברג הקים את תחנת הכוח ההידרואלקטרית בנהריים – הניסיון הראשון להשתמש במשאבי טבע מקומיים. 

תחנת הכוח ההידרואלקטרית בנהריים. צילום: אברם גרייצר (Avram Gracier). אושר לשימוש חופשי במסגרת Creative Commons

לאחר מכן, ישראל נסמכה במשך עשורים על מזוט ופחם מיובאים. גילוי הגז ב-2009 שינה את המשוואה והפך את ישראל ליצואנית, אך גם יצר ריכוזיות מסוכנת. 

מה שאנו צריכים לראות ב-2026 הוא סגירת מעגל היסטורית: חזרה לביזור של ימי קום המדינה, אבל עם טכנולוגיות מתקדמות של אנרגיה מתחדשת וניהול רשת באמצעות בינה מלאכותית, שיוכלו לספק מענה רחב לאתגר, גם בימי רגיעה, ובמיוחד בעתות מלחמה.