אגירה זה יותר טוב משעון קיץ

כיצד שעון הקיץ מסייע ביישור "עקומת הברווז" ועד כמה מרוויחים יותר מפאנלים סולאריים בקיץ? 

לא רק שעה במתנה: הבוסט הכלכלי של שעון הקיץ והפתרון הסולארי לעקומת הברווז

שעון הקיץ נתפס לרוב כמהלך מנהלתי-חברתי, אך בפועל יש לו השפעה מערכתית מהותית על משק האנרגיה, במיוחד בהקשר של האתגר המרכזי במערכות חשמל מודרניות – הפער בין ייצור סולארי לביקוש, המכונה “עקומת הברווז”. 

בישראל, הספק האנרגיה הסולארית מתרחב אך שיאי הביקוש מתרחשים בשעות הערב בשל שימוש אינטנסיבי במיזוג אוויר, הפער הזה בולט במיוחד כשהייצור הסולארי מגיע לשיאו בצהריים, בעוד שבין 18:00 ל-22:00 הוא כבר בירידה חדה, דווקא כשהצריכה בשיאה. כאן נכנסת מערכת אגירת אנרגיה כפתרון המשלים והמתבקש: היא מאפשרת לשמר את עודפי הייצור הגבוהים של שעות הצהריים ולהשתמש בהם בשעות הערב, מה ששומר על רצף אנרגטי, מביא לניצול מקסימלי של האנרגיה הנקייה ומוריד את התלות במזהמים.

במקביל, תנאי היסוד הפיזיקליים מחדדים את הפער: בקיץ אורך היום מגיע לכ-14 שעות לעומת כ-10 שעות בלבד בחורף, וזווית הקרינה גבוהה יותר, כך שהקרינה חזקה ויעילה יותר. כתוצאה מכך, מערכת ביתית ממוצעת של 10 קילו-ואט תייצר ביום קיץ בהיר כ-45-65 קוט"ש, לעומת כ-35–25 קוט"ש בלבד ביום חורף, ובמונחים חודשיים מדובר 1,200–1,600 קוט"ש בקיץ לעומת כ-600–850 קוט"ש בחורף. גם ההשלכה הכלכלית ברורה: הכנסה של כ-600–800 ש"ח בחודש קיץ לעומת כ-300–400 ש"ח בלבד בחורף.

דוגמה מעניינת היא גרמניה, שהיא אחת מהמדינות בהן נכנסו פאנלים סולאריים בצורה רחבה מאוד, בהיקף חדירה למשקי בית גבוה יותר מבישראל. זאת, למרות שבהשוואה ישירה, מערכת סולארית ביתית של 10kWp בישראל מייצרת כ־13,500–16,000 קוט״ש בשנה, לעומת כ־9,000–11,000 קוט״ש בלבד בגרמניה. הפער ניכר גם ברמה היומית: ביום קיץ טיפוסי בישראל ניתן להגיע לכ־45–65 קוט״ש, לעומת כ־45–55 קוט״ש בגרמניה, בעוד שבחורף ישראל עדיין מייצרת כ־25–35 קוט״ש ביום, לעומת כ־5–15 קוט״ש בלבד בגרמניה.

במונחים חודשיים, בישראל חודש קיץ מניב כ־1,200–1,600 קוט״ש לעומת כ־1,200–1,400 קוט״ש בגרמניה, ואילו בחורף הפער דרמטי יותר: כ־600–850 קוט״ש בישראל לעומת כ־150–300 קוט״ש בלבד בגרמניה. המשמעות היא שלא רק שהתפוקה הכוללת בישראל גבוהה משמעותית, אלא גם היציבות העונתית טובה יותר, בעוד שבגרמניה הייצור תנודתי מאוד ותלוי באופן חריף בעונות השנה.

בתוך המציאות הזו, שעון הקיץ פועל ככלי התנהגותי שמייצר התאמה טובה יותר בין שעות הפעילות של המשק לבין שעות האור. הזזת השעון קדימה “מותחת” את היום הכלכלי כך שחלק גדול יותר מהצריכה מתרחש כאשר עדיין קיים ייצור סולארי, עם זאת, רק שילוב של אגירה יאפשר למקסם את הבוסט הזה באמת, לאזן את עקומת הברווז ולצמצם את הצורך בהפעלת תחנות כוח יקרות ומזהמות בשעות החשיכה.

בנוסף, פוחתים מצבים של curtailment – כלומר בזבוז של אנרגיה סולארית שלא ניתן לנצל – ונוצר שיפור בכדאיות הכלכלית של השקעות סולאריות. במקביל, שעון הקיץ מפחית חלקית את הלחץ על פתרונות אגירה, שכן הפער בין ייצור לצריכה מצטמצם, גם אם אינו נעלם.

עם זאת, המגבלות ברורות: בישראל, שבה שיא הביקוש נשען על מיזוג אוויר בשעות שבהן הקרינה כבר נחלשת, שעון הקיץ אינו פותר את הבעיה המבנית אלא רק מרכך אותה. לכן, פתרונות אגירה הם אלו שמספקים את המענה המשלים וההכרחי. הן מאפשרות “להזיז” את החשמל לשעות הערב והלילה – בדיוק כאשר הביקוש גבוה יותר והתעריפים משתפרים. בכך הן לא רק מייצבות את הרשת ומפחיתות עומסים, אלא גם מגדילות את הכדאיות הכלכלית של המערכות הסולאריות. יתרה מכך, בעידן של תנודתיות אנרגטית ואי-ודאות גיאופוליטית, אגירה מהווה שכבת ביטחון תפעולית המאפשרת עצמאות אנרגטית גבוהה יותר וניצול מיטבי של משאב השמש. דווקא בקיץ, כשהפוטנציאל בשיאו – אגירה היא זו שממירה ייצור גבוה לערך אמיתי.

בסיכומו של דבר, מדובר בכלי אופטימיזציה פשוט שממחיש כיצד שינוי בלוח הזמנים הלאומי יכול לשפר את יעילות משק החשמל בעידן של מעבר לאנרגיה מתחדשת, גם אם אינו מהווה תחליף להשקעות תשתיתיות רחבות.

ערן טל הוא מנכ״ל חברת וולטה סולאר