עסקאות של 2 מיליארד שקל: כך תכנון תחנות הכוח מניע את המשק הישראלי | דעה

בשנים הקרובות מדינת ישראל תידרש לקבל שורה של החלטות משמעותיות בנוגע לעתיד משק האנרגיה שלה. מבחינתי, נקודת המוצא פשוטה: מדינה שרוצה להמשיך לצמוח חייבת להבטיח לעצמה מספיק חשמל.

הגידול באוכלוסייה, הקמת שכונות חדשות, המעבר לתחבורה חשמלית, התפתחות התעשייה ובעיקר הצמיחה המהירה של חוות השרתים משנים את מפת הביקושים לחשמל בישראל. אלה אינם תרחישים לעתיד הרחוק. התהליך כבר מתרחש, והתכנון חייב להקדים אותו.

הנתונים ממחישים היטב את גודל האתגר. על פי תחזית חברת נגה, בין השנים 2030 ל-2040 צפויה גריטה של יחידות ייצור באתרי חברת החשמל בהיקף של כ-4,300 מגה-ואט. במקביל, עד שנת 2040 המשק יזדקק לתוספת של בין 5,400 ל-9,000 מגה-ואט, בהתאם לשיעור ייצור החשמל מאנרגיות מתחדשות.

לכן אנחנו במינהל התכנון פועלים כבר היום ליצירת עתודות תכנון משמעותיות לתחנות כוח. החלטת הממשלה בנושא הביטחון האנרגטי קבעה צורך בעתודה של 19 תוכניות לתחנות כוח ברחבי הארץ. חמש תוכניות כבר מאושרות ושבע נוספות קיבלו הסמכה או נמצאות בשלבים ראשונים של קידום.

המטרה אינה להקים 19 תחנות כוח. המטרה היא לתת למדינה אפשרויות.

ככל שיהיו למדינה יותר חלופות תכנוניות, ניתן יהיה לבחור את התחנות הנכונות והיעילות ביותר, לייצר תחרות בין יזמים ולתת עדיפות למיקומים שמשרתים בצורה הטובה ביותר את צורכי המשק. הקמת תחנות באזורי הביקוש יכולה גם לצמצם את הצורך בקווי הולכה נוספים ולחסוך השקעות משמעותיות בתשתיות.

אבל לתכנון הזה יש גם משמעות כלכלית נוספת, שלעתים נשארת מחוץ לשיח הציבורי. החלטות תכנון מייצרות ערך. לעתים ערך עצום. אנחנו רואים בשוק כיצד קרקע בשווי של מאות מיליוני שקלים יכולה, בעקבות שינוי ייעוד וקידום תוכנית לתחנת כוח, להפוך לנכס ששוויו מתקרב ל-2 מיליארד שקל. במקרה של אורות יצחק, לדוגמה, קרקע בשטח של כ-74 דונם נרכשה בספטמבר 2025 תמורת 362 מיליון שקל. בהמשך, עם התקדמות ההליך התכנוני, דווח על מגעים לעסקה המשקפת לתחנה שווי של עד כ-1.5 מיליארד שקל.

גם בעסקת ריינדיר ניתן לראות את הפוטנציאל הכלכלי: 47.5% מתחנת הכוח נרכשו תמורת 855 מיליון שקל, לצד זכויות בקרקע סמוכה שבה נבחנת אפשרות להקים תחנת כוח נוספת, מתקן אגירה או חוות שרתים.

המשמעות מבחינתי ברורה. כאשר החלטה של מוסדות התכנון מייצרת השבחה כלכלית בהיקפים כאלה, אנחנו חייבים להסתכל על התמונה המלאה. מצד אחד, לא לעכב תשתית חיונית למשק. מצד שני, לוודא שהאינטרס הציבורי נשמר ושהציבור נהנה מהערך שנוצר בעקבות החלטות המדינה.

במקביל, אנחנו לא שמים את כל הביצים בסל אחד. בוועדה לתשתיות לאומיות מקודמות כיום 40 תוכניות בתחום האנרגיה - מתחנות כוח ורשתות הולכה ועד מתקנים אגרו-וולטאיים, מתקנים פוטו-וולטאיים ואגירת אנרגיה.

ישראל זקוקה לכולם. אנרגיות מתחדשות, אגירה, רשת הולכה חזקה וגם יכולת ייצור קונבנציונלית שתבטיח אספקת חשמל רציפה ואמינה.

בסופו של דבר, משק החשמל הוא לא רק סוגיה של אנרגיה. הוא תנאי לפיתוח הכלכלה הישראלית. בלי חשמל לא נוכל לבנות את מאות אלפי יחידות הדיור שנידרש להן, לפתח אזורי תעסוקה, לקדם תחבורה חשמלית, להרחיב את התעשייה או להביא לישראל את חוות השרתים וההשקעות של השנים הבאות. את התשתיות של 2040 אי אפשר להתחיל לתכנן ב-2040. האחריות שלנו היא לקבל את ההחלטות היום - כדי שהמשק הישראלי יוכל להמשיך לצמוח מחר.