קרב בלימה ברשת החשמל: ישראל נקרעת בין מרוץ ה-AI לתשתיות העבר

כנס האנרגיה של כלכליסט ובנק דיסקונט שנערך היום (ד') במרכז פרס לשלום, היווה את אירוע פתיחת השנה של תחום האנרגיה בישראל. זו תקופה קשה עבור משק החשמל הישראלי שהתרגל להגדיר הצלחה כהיעדר קריסה מוחלטת. היזמים בתחום מנהלים מאבק מול הרגולטור ונציגי הממשלה שהתגאו בכך שהאורות לא כבו במהלך חודשי הלחימה הממושכים,

אך המציאות התשתיתית רחוקה מלהרגיע. ישראל מוסיפה לתפקד כאי אנרגטי מבודד ללא חיבורים אזוריים, כאשר מעל 70% מייצור החשמל עדיין נשענים על שלוש נקודות גישה פגיעות לגז טבעי בלב ים, בעוד שילוב האנרגיות המתחדשות מקרטע סביב 17% בלבד כאשר היעד הממשלתי עומד על 30% בלבד ב-2030. צוואר הבקבוק האמיתי אינו טמון בהכרח בכושר הייצור, אלא ברשת ההולכה. שנים של תת-השקעה והתמהמהות ממשלתית יצרו גריד פקוק שאינו מסוגל לקלוט שדות סולאריים חדשים בפריפריה ולשנע את החשמל אל אזורי הביקוש הצפופים במרכז.

התשתית הפגיעה הזו פגשה השנה חזיתית את המרוץ העולמי לבינה מלאכותית. אם ארון שרתים מסורתי הסתפק ב-6 קילו-ואט, חוות שרתי AI דורשות כיום 200 עד 300 קילו-ואט לאותו תא שטח. הביקוש המזנק התגלגל לפתחה של רשות החשמל בדמות 101 בקשות חיבור בהיקף דמיוני של 27 גיגה-ואט – פי שלושה ממוצע הצריכה של מדינת ישראל כולה, והרבה מעבר לשיא הביקוש ההיסטורי של המשק שעמד על 17 גיגה-ואט.

המשבר הנוכחי משחזר את חבלי הלידה של רשתות החשמל המערביות בראשית המאה העשרים, כאשר תחנות קיטור מקומיות פינו את מקומן למערכות מרכזיות שקרסו תחת עומסי התיעוש. אלא שהפעם העולם אינו ממתין. בעוד שארצות הברית מזרימה עשרות מיליארדי דולרים לסולאר ולאגירה כדי למנוע החשכות של מרכזי מחשוב, סין דוהרת בהקמת תשתיות ענק, ואירופה מקדמת מתקני אגירה מתקדמים ושימוש בפסולת אורגנית לייצור ביו-מתאן, בעוד ישראל נגררת מאחור.

המשק המקומי נותר חשוף לא רק לאיומים גיאופוליטיים סביב מצרי הורמוז או פגיעות בבתי זיקוק ברוסיה, אלא בעיקר לעובדה שחיבור מתקן פוטו-וולטאי פשוט בישראל אורך לפעמים שנים. אלוף (מיל') ישראל זיו התרעם על כך במהלך שיחה שניהל באחד הפאנלים בכנס - "זה אמור לקחת 20 יום", אמר לכתבת כלכליסט נטע-לי בינשטוק.

בתגובה למבול הבקשות בחרה המדינה בצעד המוכר לה ביותר: בלימת חירום. משרד האנרגיה ורשות החשמל הקפיאו את הטיפול בחיבור חוות השרתים ל-140 יום במטרה לנכש "בקשות סרק" ספקולטיביות של יזמים נטולי קרקע או מימון. במקביל, הרגולטור מגבש מתווה שמחייב את חוות השרתים לייצר בעצמן את החשמל הדרוש להן, כדי למנוע מצב שבו הצרכן הביתי יסבסד שדרוגי רשת של מיליארדים.

בגזרת הגז הטבעי, המדינה מבטיחה לפרסם בקרוב את מסקנות ועדת דיין לקביעת עתודות המשק והיצוא, לצד גיבוש נהלים לאגרו-וולטאי המגבילים את הפגיעה בביטחון המזון וביבול החקלאי לעד 25%. היעד הרשמי של 30% אנרגיות מתחדשות עד 2030 אמנם עדיין מופיע בניירות העמדה, אך בחדרי הדיונים כבר ברור כי מועד היעד הוסט הלכה למעשה לשנת 2035.

מהעבר השני, קהילת היזמים והגופים המממנים מאותתת כי מפלס הסבלנות שלה הגיע לקצה. הדרישה המרכזית היא ודאות רגולטורית והפסקת הנוהג הפסול של שינוי כללי המשחק בדיעבד. המערכת הבנקאית אינה יכולה להעמיד מימוני עתק לטווח של 25 שנה כאשר תעריפי החשמל ומודלי ההכנסה משתנים מדי רבעון.

התעשייה דורשת להחליף את שיטת המכסות המרכזית בפתיחה אמיתית של השוק לתחרות, לאפשר לחברות פרטיות להקים בעצמן את מקטעי הרשת החסרים כדי לעקוף את הפקקים של חברת החשמל, ולהקים גוף ממשלתי מתכלל בעל סמכויות שיכפיף תחתיו את מינהל התכנון, רשות מקרקעי ישראל ומשרדי הממשלה. עבור היזמים, הקיפאון הנוכחי מסכן את הריבונות הדיגיטלית של ישראל. ללא מדיניות יציבה וזריזה, חברות הטכנולוגיה וההון הבינלאומי יצביעו ברגליים ויקימו את מרכזי הנתונים במדינות שמבינות שחשמל זמין הוא המפתח לצמיחה כלכלית.

לצד המאבק על החשמל הירוק והדיגיטציה, נחשף ממד הביטחון האנרגטי המסורתי דרך פעילותה של בז"ן. בעולם שבו שוק התזקיקים הדוק מתמיד בשל מתיחות במצרי הורמוז, פגיעות של אוקראינה בבתי זיקוק רוסיים והגבלות יצוא מסין, מנכ"ל בתי הזיקוק בחיפה רפאל ממן הבהיר כי התוכניות הממשלתיות לסגירת המתחם הפכו למנותקות מהמציאות הביטחונית.

הסתמכות על יבוא דלקים ותזקיקים בלבד בעתות חירום נתפסת כהימור מסוכן שיותיר את ישראל נתונה לחסדי מדינות זרות. לדברי ממן בז"ן הדגימה את חוסנה התפעולי במהלך סבבי הלחימה האחרונים: חרף פגיעות ישירות של טילים ושברי יירוט שגבו חיי עובדים והחריבו את תחנת הכוח הפנימית במתחם, החברה הפעילה מערכי חירום ותיקנה את המתקנים הקריטיים בתוך 11 ימים בלבד, עד לחזרה לתפוקה מלאה.

המשק הישראלי ניצב כעת בצומת הכרעה. אם המדינה לא תדע לתרגם את תפיסת הביטחון הלאומי לשחרור חסמים בירוקרטיים, שדרוג רשת ההולכה והענקת ודאות רגולטורית, היא לא רק תאבד את מקומה כמובילה עולמית בטכנולוגיות המחר, אלא תמצא את עצמה מתקשה לספק את צורכי הקיום הבסיסיים ביותר של אזרחיה.