מחירי סוללות האגירה צונחים, ויזמי האנרגיה הירוקה מזהים הזדמנות חדשה

במשך שנים נחשבה אגירת החשמל לצוואר הבקבוק המרכזי של המעבר לאנרגיות מתחדשות. השמש אמנם זורחת בצהריים בחינם, אך שעות השיא של הביקוש בישראל נרשמות דווקא בשעות הערב, כשהמשפחות חוזרות הביתה, מדליקות מזגנים ומבשלות. הפתרון במשך זמן רב היה הפעלת תחנות כוח מבוססות גז או סולר שאינן מושפעות משעות האור והחושך. אולם בחודשים האחרונים מתחולל שינוי עומק במשק האנרגיה המקומי, המונע ישירות משינוי תעשייתי גלובלי: מחירי מערכות האגירה מבוססות סוללות צוללים בקצב חסר תקדים ומשנים את כללי המשחק הכלכליים.

לפי נתונים עדכניים של גופי מחקר בינלאומיים מובילים, ובראשם סוכנות האנרגיה הבינלאומית ובלומברג, עלותן של מערכות אגירה מוכנות לפעולה נחתכה בחדות אל מתחת לרף של מאה ועשרים דולר לקילו-ואט שעה. מארזי הסוללות הייעודיים לאגירה נייחת אף רשמו מחיר שפל של כשבעים דולר לקילו-ואט שעה בלבד.

המעבר המסיבי מכימיית הניקל-קובלט הוותיקה והיקרה לטכנולוגיית ליתיום-ברזל-פוספט הוזיל דרמטית את עלויות חומרי הגלם ושיפר את עמידות המערכות לאורך זמן. במקביל, מפעלי הענק לסוללות בסין כמו CATL או BYD (כן, זו מהמכוניות), שנבנו כדי להזין את שוק הרכב החשמלי העולמי, מייצרים כיום עודפי ייצור אדירים. התוצאה היא גל של ציוד אגירה זול ואיכותי ששוטף את השווקים הבינלאומיים.

זו לא תופעה ייחודית לישראל, אלא חלק ממגמה עולמית רחבה. בסין, המובילה העולמית בתחום, מתקני אגירה ענקיים מוקמים לצד חוות סולאריות במדבריות הצפון. בארצות הברית, רשתות החשמל בקליפורניה ובטקסס נשענות יותר ויותר על סוללות כדי להתמודד עם גלי חום קיצוניים. באירופה, גרמניה ובריטניה משלבות אגירה בקנה מידה רחב כדי לאזן את ייצור החשמל מתחנות רוח בים הצפוני, ובהודו הממשלה מקדמת מכרזי ענק של מערכות אגירה כדי להביא חשמל יציב לאזורים מתפתחים.

בישראל, הצניחה בעלויות יצרה לראשונה כדאיות כלכלית מובהקת למתקני אגירה עצמאיים, ללא כל צורך בסבסוד ממשלתי או בהצמדה לשדה סולארי ספציפי. המודל העסקי פשוט ואלגנטי: יזמים מקימים מתקני סוללות המתחברים ישירות לרשת, טוענים אותם בחשמל זול בשעות הצהריים בעת שיא הייצור הסולארי, ומוכרים את החשמל במחיר גבוה בשעות הערב, כשהביקוש מזנק והתעריפים עולים.

מעבר לרווחיות של היזמים, מדובר בחבל הצלה של ממש למשק החשמל הישראלי. רשת ההולכה בדרום הארץ סובלת כבר שנים מעומסים כבדים ומחוסר יכולת לקלוט את מלוא החשמל המיוצר בשדות הסולאריים בנגב ובערבה, תופעה שהובילה לבזבוז של אנרגיה נקייה. פריסה של מתקני אגירה בנקודות תורפה ברשת מאפשרת "לבלוע" את עודפי החשמל במוקד הייצור ולהזרים אותם לרשת כשהיא מתפנה, מבלי להמתין לשנים ארוכות של סלילת קווי מתח חדשים.

ההתפתחות הזו מאיצה גם את התחרות ברפורמת החשמל. ספקיות החשמל הפרטיות הפועלות כיום מול הצרכן הביתי והמסחרי אינן חייבות עוד להקים תחנות גז יקרות ומזהמות כדי להבטיח אספקה סביב השעון. הן יכולות להתקשר בחוזים ארוכי טווח מול חוות סוללות עצמאיות, להוזיל את עלויות הרכש שלהן ולהציע לציבור תעריפים תחרותיים יותר.

ניתן להציב מתקן אגירה מתקדם בתוך מכולה סטנדרטית בסמוך לתחנת השנאה קיימת, באזור תעשייה או בלב שטח חקלאי, בתוך חודשים ספורים מתום קבלת ההיתרים. האתגר המרכזי הניצב כעת בפני רשות החשמל וחברות התשתית בישראל הוא קצב היישום. 

התוכניות התעריפיות מניחות תשתית עסקית איתנה, אך צווארי הבקבוק בקבלת אישורי חיבור מחברת החשמל ובזמינות הקרקעות עדיין מעכבים עשרות פרויקטים. אם הרגולטור יידע לתרגם את המדיניות להליכים מהירים ונטולי בירוקרטיה, רשת החשמל הישראלית תוכל לעשות את הקפיצה הדרושה לה מאספקת חשמל ריכוזית ומיושנת למערכת מבוזרת, יציבה וירוקה בהרבה.