בלי רשת ביטחון: המדינה מהמרת על הגז של כולנו

משק החשמל הישראלי שבוי כיום בקונספציה של שפע. שלוש אסדות גז מפיקות – תמר, לווייתן וכריש-תנין – מספקות ביטחון מדומה של עצמאות אנרגטית. הגז הטבעי הפך לעמוד השדרה של המדינה, כשהוא אחראי לכ-70% מייצור החשמל ול-45% מסך צריכת האנרגיה הראשונית. אולם מאחורי המספרים המרשימים הללו מסתתר מחדל תכנוני חמור. דוח מיוחד של מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, חושף כי בעוד כשני עשורים בלבד, המשאב הלאומי הגדול ביותר עשוי להתכלות, וישראל תמצא את עצמה בעלטה תכנונית, ללא עתודות מקומיות וללא תשתיות חלופיות.

המבקר מותח ביקורת חריפה על ועדת דיין – הוועדה הבין-משרדית לבחינת מדיניות משק הגז הטבעי. הוועדה, שהוקמה בפברואר 2024 והייתה אמורה להגיש המלצות בתוך שנה, גוררת רגליים כבר שנתיים. חמור מכך, בטיוטת המלצותיה התבססה הוועדה על תחזית ביקוש מוטה כלפי מטה, שאינה לוקחת בחשבון את הגידול החד בצריכת האנרגיה של חוות שרתים ואת השפעות משבר האקלים. חברת נגה מעריכה כי תרחישים אלו ידרשו תוספת של 41.5 BCM (מיליארד מטר מעוקב), מה שיקצר את משך החיים של עתודות הגז המקומיות ל-20 שנים בלבד.

על פי נתוני הדוח, סך עתודות הגז המוכחות של ישראל עמד בתחילת 2024 על 850 BCM (ועודכן רטרואקטיבית ל-870 BCM). מאז ועדת צמח, גדלו ההערכות הללו ב-126 BCM. ועדת צמח הוא כינויה של הוועדה הבינמשרדית לבחינת מדיניות הממשלה בנושא משק הגז הטבעי בישראל, אשר מונתה ב-2011 על ידי ראש הממשלה, בנימין נתניהו ושר האנרגיה והמים, עוזי לנדאו. הוועדה, שבראשה עמד שאול צמח, מנכ"ל משרד האנרגיה והמים, הגישה את המלצותיה באוגוסט 2012. ביוני 2013 החליטה הממשלה לקבל את עיקרי ההמלצות של הוועדה לפי החלטת הממשלה 442.

למרות הגידול, ועדת דיין בחרה שלא להמליץ על הגדלת חובת השמירה למשק המקומי שנקבעה כאמור לפי נתונים של ועדת צמח, והותירה אותה על 440 BCM – כמות הקטנה ב-75 BCM מהביקוש המקומי החזוי עד שנת 2048 (העומד על 515 BCM). המשמעות עשויה להיות הרסנית: הגידול בעתודות אינו נשמר לאזרחי ישראל, והמדינה מאפשרת למעשה לייצא את יתרת הגז הפנויה, העומדת על 105 BCM, למצרים ולירדן, שקלטו כ-49% מהפקת הגז בשנת 2024.

המבקר מצביע על אנומליה שלטונית מדאיגה: אישור יצוא הגז נותר בסמכותו הבלעדית של משרד האנרגיה. בשונה מתחומים אסטרטגיים אחרים כמו יצוא ביטחוני, שבהם קיימת חובת היוועצות רב-מערכתית, כאן מתקבלות החלטות גורליות ללא מעורבות של גורמי חוץ, ביטחון, סביבה וכלכלה. התחשיב הכלכלי שהוצג לוועדה נמצא חסר, כיוון שהוא נשען על מחירי גז נוזלי (LNG) תנודתיים ומתעלם לחלוטין מהעלויות הכבדות של הקמת תשתיות יבוא ואחסון עתידיות.

המצב בשטח מדאיג עוד יותר כשבוחנים את היערכות המדינה לחירום. נכון להיום, קיבולת אחסון הגז הטבעי בישראל אינה ממש קיימת. רשות הגז בוחנת חלופות לאחסון כבר 14 שנים, אך ללא שום תוצאה מעשית. מנגד, משרד האנרגיה מתכנן להקים 13 תחנות כוח חדשות מבוססות גז בין השנים 2030 ל-2040, אשר לפי חברת נגה עלולות להיתקל במחסור חמור בדלקים. המאמצים לגלות מאגרים חדשים כשלו אף הם: מתוך ארבעה מכרזים שפורסמו מאז 2016, שלושת הראשונים הניבו מאגרים זעירים בלבד שספק אם פיתוחם כלכלי, ותוצאות המכרז הרביעי טרם פורסמו במלואן. פטורים שניתנו למאגרים קטנים מחובת חיבור למשק המקומי במטרה למשוך יזמים, לא הניבו את התוצאה המיוחלת.

בעולם, הגישה לביטחון אנרגטי שונה בתכלית. האיחוד האירופי, שנכווה קשות מהתלות בגז הרוסי, מנהיג כיום חובת מלאי חירום קשיחה של גז טבעי ומאיץ את המעבר לאנרגיות מתחדשות ואגירת אנרגיה. סין והודו מקימות תשתיות ענק לאחסון תת-קרקעי אסטרטגי של גז כדי להתמודד עם שיאי ביקוש ומשברים גיאופוליטיים, ואילו ארה"ב מנהלת רשת צינורות ואחסון מורכבת שמבטיחה יציבות מחירים ואספקה.

ההיסטוריה של משקי האנרגיה מלמדת כי מדינות שאינן מתכננות לטווח ארוך משלמות ביוקר. משבר האנרגיה העולמי של שנות ה-70, שהחל בעקבות חרם הנפט הערבי, אילץ את המדינות המפותחות להקים את סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA) ולמסד מלאי נפט אסטרטגיים לחירום. ישראל, כך נראה, מסרבת ללמוד מההיסטוריה העולמית ומהניסיון המקומי שלה.

זה שני עשורים שמשרד האנרגיה מכין טיוטות של תוכנית אב למשק האנרגיה, אך אף אחת מהן לא אושרה. היעדר תוכנית כזו פוגע ביכולת לקבוע יעדים, לפתח תשתיות ולייצר ודאות למשקיעים. תפקידה של המדינה הוא להבטיח כי משאבי הטבע ישרתו את הציבור בראייה ארוכת טווח. על פי ממצאי הדוח של המבקר, אם משרד האנרגיה לא יתעורר, יפסיק את גרירת הרגליים של ועדת דיין, ויחל מיד בהקמת תשתיות יבוא ואחסון ובגיבוש תוכנית אב מחייבת, אזרחי ישראל ימצאו את עצמם בעוד 20 שנה תלויים (שוב) ביבוא אנרגיה יקר, כשהעצמאות האנרגטית של המדינה תהפוך להיסטוריה רחוקה.