פיתוח: עצים ישמשו להנעת מטוסים

ענף התעופה הבינלאומי נחשב מזה שנים לאגוז הקשה ביותר לפיצוח במאבק במשבר האקלים. בשונה מתחבורה יבשתית שבה מעבר למנועים חשמליים מבוססי סוללות כבר מוכיח את עצמו בשטח, משקלן הכבד וצפיפות האנרגיה הנמוכה של סוללות מונעים כל אפשרות מעשית להטיס מטוסי נוסעים מסחריים למרחקים בינוניים וארוכים. הפתרון המרכזי שנמצא כיום בהישג יד הוא דלק סילוני בר-קיימא (SAF), אך עד כה זו טכנולוגיה שסבלה ממחירים אסטרונומיים, תהליכים כימיים מסורבלים ותחרות ישירה על מקורות מזון וקרקע חקלאית.

פריצת דרך הנדסית חדשה בתחום הזרזים הכימיים עשויה לשנות את התמונה מן היסוד. חוקרים מהאקדמיה הסינית למדעים בשנחאי פיתחו תהליך קטליטי מתקדם המאפשר לפרק ליגנין ורכיבי תאית מפסולת עץ ומשאריות יער, ולהמירם ישירות למולקולות פחמימניות מורכבות המתאימות במדויק לדרישות המחמירות של מנועי סילון. המערכת הכימית פועלת בטמפרטורות ולחצים מתונים בהרבה בהשוואה לתהליכים המקובלים כיום, עובדה שמפחיתה דרמטית את צריכת האנרגיה בתוך מתקן הזיקוק ומאפשרת שיעורי המרה גבוהים במיוחד. התוצר המתקבל מתאפיין בתכונות זרימה ובעירה המאפשרות לו לשמש כדלק חלופי מלא, שאינו מצריך כל התאמה במנועי המטוסים הקיימים או בצנרת התדלוק בנמלי התעופה.

הניסיון לגמול את מנועי הבעירה מהנפט באמצעות המרה כימית מלווה את העולם המודרני כבר יותר ממאה שנה. עוד בשנות העשרים של המאה הקודמת פיתחו הכימאים הגרמנים פרנץ פישר והנס טרופש את התהליך המפורסם הנושא את שמם, שנועד לייצר דלקים נוזליים מפחם ומגז סינתטי כדי לפצות על מחסור בנפט גולמי בזמן מלחמה. בהמשך, משבר הנפט של שנות השבעים דחף את המעצמות לפתח דלקים ביולוגיים מבוססי אתנול מתירס וקנה סוכר. אלא שהדורות הראשונים של דלקי הביו יצרו עיוותים כלכליים קשים כשהתחרו ישירות בגידולי מזון, בעוד שהשימוש המודרני בליגנין – חומר קשיח שממילא מושלך או נשרף בתעשיות העץ והנייר – עוקף לחלוטין את הדילמה המוסרית הזו.

המירוץ הגלובלי להשגת עצמאות בייצור דלקי סילון ירוקים מקבל ביטוי מובהק בזירה הבינלאומית. באירופה, הרגולציה המחמירה של האיחוד האירופי מחייבת חברות תעופה להגדיל בהדרגה את שיעור הדלק הירוק בכל טיסה הממריאה משטחי היבשת, עובדה שדוחפת בתי זיקוק ותיקים לבצע הסבות הנדסיות מהירות לקליטת ביומסה. בארצות הברית, חוק הפחתת האינפלציה (IRA) מזרים זיכויי מס נדיבים ליצרני דלקים חלופיים, כשהיעד הפדרלי הוא להגיע למיליארדי גלונים של דלק תעופה נקי עד סוף העשור.

במקביל, סין מקדמת את התחום מתוך ראייה תעשייתית רחבה. בייג'ינג הקימה מתקני ענק להמרת פסולת חקלאית וביולוגית לדלקים נוזליים, במטרה לשלבם בצי המטוסים המקומי המתרחב ולצמצם את תלותה בנתיבי יבוא נפט רגישים (כמו מצר הורמוז למשל) מה שמסביר את העניין שלה בפיתוח תהליכים לייצור תזקיקים מצמחייה. בהודו, המתמודדת מדי שנה עם זיהום אוויר חריף כתוצאה משריפת גזם חקלאי בשדות, הממשלה בניו דלהי מקדמת מיזמים לאומיים לאיסוף השאריות הצמחיות והפיכתן לדלקים תעשייתיים, מתוך שאיפה לחסוך בהוצאות מטבע חוץ על יבוא דלקים מזהמים.

עבור משק האנרגיה הישראלי, פריצות דרך מסוג זה נושאות משמעות אסטרטגית כפולה. ישראל פועלת כ"אי אנרגטי" מבודד ללא אפשרות להסתמך על חיבורים יבשתיים למדינות שכנות, ונמלי התעופה שלה הם עורק החיים הבלעדי לתנועת נוסעים ומטענים חיוניים. בעוד המדינה נהנית מעצמאות אנרגטית בייצור חשמל בזכות מאגרי הגז הטבעי, ענף התחבורה והתעופה נותר תלוי לחלוטין ביבוא תזקיקי נפט דרך הים. שילוב טכנולוגיות המרה מקומיות לניצול פסולת צמחית עשוי בעתיד להעניק רובד נוסף של חוסן תפקודי בשגרה ובחירום.

המשוכה המרכזית שנותרה כעת אינה מדעית, אלא תעשייתית. פיתוח הזרז במעבדה הוא הישג מרשים, אך האתגר האמיתי יהיה להקים מתקני זיקוק מסחריים בקנה מידה רחב, להבטיח שרשרת אספקה יציבה של פסולת עץ ולהוכיח כדאיות כלכלית מול חבית הנפט המסורתית. אם התעשייה תשכיל לגשר על הפער הזה, הטיסות של העשור הבא עשויות להפוך סוף סוף לנקיות בהרבה, מבלי שנצטרך להמתין למטוסים חשמליים שעדיין רחוקים מן האופק.